2. "אני
לא אוהבת שיחות על ילדות. תמיד יש בהן איזו תרמית." ("פנים צרובי
חמה", עמ' 250).
אין מילה שקוסמת לנו
כמו המלה "אמת". אולי משם נובעת המשיכה ל"אוטו/ביוגרפיה". מה
שקיים מספר את עובדת קיומו, מאשר אותה והופך אותה לממשית. משוואה נתונה העומדת
לנגד עיננו כעובדה שדורשת לא יותר מאשר את
הוכחת עצמה. אותו הצורך המכור לאמת באשר היא, נוהר אחרי סיפורים אמיתיים של אנשים
אמיתיים. הספר הפך לתא הוידויים הקטן שלנו, שאליו שופך הסופר את חייו ואישיותו
ודרכו מאשר הקורא את ידיעותיו, את עולמו. לעומת זאת, אין שקר גדול יותר מהמילה
"אני".
"מוקס נוקס"
של אדף יודע את זה. וזה מה שהופך אותו למתעתע שבספריו, ובעיני למורכב שבהם. בניגוד
ל"כפור", שבו העלילות סבוכות זו בזו, הז'אנרים מתחלפים בו תדיר,
והפרגמנטריות שלו מציבה אתגרים פתלתלים בפני הקורא, ב"מוקס נוקס" העלילה
היא פשוטה למראית עין. דמות מרכזית אחת, שמספרת את סיפורה בהווה ואת מה שקרה לה
בעבר, לסירוגין. אבל הספר הזה רחוק מרחק רב מלהיות סיפור פשוט, או סיפור התבגרות
בעל יסודות אוטוביוגרפיים חזקים. לכאורה, הסיפור הממוקם בהווה נמצא כאן, קרוב. תל
אביב-יפו של ימינו. הסיפור השני ממוקם בקיץ שבו היה המספר בן שש-עשרה, בעיירה
בדרום הארץ, שמה לא נמסר, אבל מתבקש. אפשר להתעלם ממה שלא כתוב, מהחורים שמשאיר
אדף ביריעה שהוא פורש לפנינו. הזיכרון ישלים את הפערים. אבל אם מרפים מהפיתוי למלא
את הפערים האלו, אם מתמסרים למה שלא כתוב כאל מה שהוא, אז מגלים סיפור אחר. לא סתם
אין שמות לדמויות בספר. גם לא למספר. כל השמות מופיעים רק באות הראשונה שלהם ובשלושה
קווים, כך: "ס---". הזיכרון לא עוזר במאומה כאן. שום ראיון בעיתון לא
יספק את האינפורמציה. כל מה שיש כאן זה צופן שאין לקורא דרך לפענח, שלא רק מקשה על
החשיבה אלא על הדיבור. (איך אומרים את השמות האלו? שימו לב שלא מדובר כאן בקיצור,
כמו "א'", שאז שמה של האות הופך לשמה של הדמות, כמו אצל קפקא. השם הוא
עיצור קטוע בלבד. בלתי ניתן להגייה, בלתי ניתן לפענוח).
אבל
בספר מופיעים שני שמות יוצאים מהכלל. האחת היא דמות שולית, אפיזודלית, ושנייה גם
היא, מצויה ברקע הדברים, אבל בשני המקרים הן מעידות על דבר מה חשוב יותר. הראשונה היא
משוררת ששמה ט---, "כשם העיר הצפונית" (עמ' 86) שלמופע השירה שלה הולך
המספר מן ההווה יחד עם נ---. העיר הצפונית המתחילה באות ט', היא טבריה, כמובן, אבל
הדמות עצמה לקוחה מסיפור אחר של אדף, "החיים הישנים של דורון אפללו". הופעתה
של הדמות הזאת היא סימן למה שאדף עושה בספר הזה ובספרים אחרים. המספר מעניק לקורא רמז שמאפשר לו לעמוד על שמה
של הדמות, רמז ריאליסטי הלקוח מעולם ידיעותיו, קצת כמו הגדרה בתשחץ של עיתון סוף
שבוע, "עיר צפונית המתחילה באות ט'". הקורא מבין שמדובר בטבריה, במשהו
שהוא מכיר והספר מעגן את הזיקה הריאליסטית שלו לעולם. אבל למעשה, ט--- קשורה לא
לעולם "הרגיל", המוכר, אלא ליצירה אחרת של אדף, והקשר הריאליסטי הופך
להיות שולי, נסיבתי, ריק מתוכן, פיסת אינפורמציה הידועה לכל ואינה מוסרת דבר. החידה לא מיועדת כדי להוביל את הקורא אל פתרונה
הפשוט, אלא לסיפור נוסף, לחידה נוספת. הספרות מוליכה אל הספרות, לא אל העולם.
הדמות השנייה, היא
כמעט לא דמות, אבל גם היא מצביעה על סוג העולם שמתאר אדף בספרו. בשעה שהמספר ונ---
יושבים בבית קפה, פורצת אליו קבוצת מפגינים "הקוראת לפעולה מידית לשחרור חייל
חטוף". "ז--- בשבי, שואג אחד ונוקב במניין הימים, ואתם יושבים בבית קפה"
(עמ' 55). כמובן, שהחייל השבוי מזכיר מאוד את גלעד שליט. אם כך, מדוע לא לקרוא
לילד בשמו, כלומר, ג---. מסיבה אחת פשוטה, זה לא בדיוק הוא. ז' וג' כשהן נכתבות זו
מול זו הן הפוכות. ז' הוא ג' ולהיפך בכתב מראה. וכאן נחשף העולם הכתוב של אדף. זהו
עולם כפיל, כפול. עולם מראה. הוא דומה לעולם שכולנו מכירים, אבל הוא לא העולם
שכולנו מכירים. היסוד הזה, שכביכול מאשר את המציאות אבל למעשה חותר תחתיה כל הזמן,
הכפילות הזאת, המתעתעת לאורך כל הספר, יוצרת אימה כלשהי כשלרגעים נתפס הפער בין
העולם הריאליסטי כביכול שנוצר בספר לבין עולם הבבואה שמסתתר מאחוריו.
אדף משתמש בביטחון השקט שנוסך בנו הביוגרפי והוידויי
כדי לערער את יסודות העולם שעליהם נשענים הסיפורים שלו. "אני כמעט תמיד חושב
על העולם הריק, לגלוש אליו דרך זגוגית הממשות, כן, בדיוק, הממשות פירוש שימת
מהמורות, חציצים, לזרום דרכם." (עמ' 21-22). אין עולם ממשי ועולם לא-ממשי
שביניהם חוצצת זגוגית. הממשות עצמה היא הזגוגית החוצצת. מה לפניה ומה מאחוריה זו
השאלה האמיתית, שאינה נענית ואינה נפתרת.והקורא. איפה הוא נמצא. מאיזה צד של הזגוגית.
במה הוא מתבונן. לא בממשות. בזגוגית.
לכן,
למרות ש"מוקס נוקס" נדמה כסיפור פשוט יחסית, במיוחד יחסית
ל"כפור", הספר שקדם לו, הוא דווקא המורכב והמתעתע שבין ספריו של אדף. הוא
גם זה שמעורר אימה רבה יותר מכל אלו שקדמו לו.
המשך יבוא
