מי יחזיר לי

מי יחזיר לי את ספר התורה שהיה תלוי על צווארך ביום בו מתת. תנים וצבועים עלו ובאו מכל רחבי הארץ, האדמה, לעוט עליך. מן הבשר לא נשאר דבר. בתאוותם גזלו ממני את ירושתי. אמרתי, תשכחי, תשכחי. שכחתי. הייתי צעירה מדי כדי להציל אותך מידיהם. ועכשיו, כשבגרתי, לא נותר דבר להציל. אבל היכן הוא, ספר התורה העשוי זהב. כשהייתי קטנה אמרת לי, יום אחד, כל זה יהיה שלך.

טרילוגיות בהתהוות: על "כפור" ומוקס נוקס" מאת שמעון אדף

1. If it's already been done, undo it

זה עסק מסוכן, לכתוב על טרילוגיה בהתהוות, במיוחד על טרילוגיה ששני חלקיה הראשונים כל כך שונים זה מזה למראית עין. כמו לכתוב על ההיסטוריה כשהיא עוד בגדר אקטואליה. אבל יש עונג בסיכון, האפשרות לעסוק במה שעוד לא התקבע, במה שעדיין פתוח לשינויים, התבוננות במסה היולית מתגבשת ואי אפשר להגיד לזה לא.  מי שעוסק בספרים יודע שהוא עוסק במוגמר. בסופו של דבר ספר הוא חפץ קפוא ובלתי משתנה. הדברים שקורים בין שתי הכריכות יקרו שם שוב ושוב ולא משנה כמה שונה תהיה הקריאה עצמה. אפשר לרשום על דף, "הגיבור מת בעמ' 130", ללכת אל העמוד הזה בכל עותק שהוא, בכל זמן שהוא ושם הוא יהיה מונח, הגיבור המת.[1] ברווח שבין החלק השני לשלישי בטרילוגיה הלא צפויה הזאת, יש פעפוע של חיים ונשימה עצורה מסקרנות. וזו הסיבה שיש כאלה שמתפתים לכתוב על הרווח הזה, כשהם לוקחים סיכון שכשיבוא הספר השלישי, כל המילים שלהם לא יהיו שוות כלום. תזכורת לכך שהיצירה היא המלכה, אנחנו רק עובדים פה.

הסיבה לכך שהעיסוק ב"כפור" וב"מוקס נוקס" כשני חלקים ראשונים בטרילוגיה מאתגר כל כך היא שהם שוברים את מבנה הטרילוגיה הצפוי. בדרך כלל השלב הראשון, לאחר שיוצא הספר הראשון, "כפור", במקרה זה, הוא השלב הבטוח בעצמו שנח על זרי דפנה של היקשים לוגיים והסתברותיים. אני משער, אומר אדם, שבספר הבא יופיעו דמויות מוכרות מהחלק הראשון. סיפורם יורחב או יובהר. עלילות משנה יתפתחו ויסתעפו. עולם שכבר למדנו להכיר יספק עלילות חדשות. זוהי כמעט הנוסחה הברורה מאליה כאשר חושבים על טרילוגיות ידועות. ואז מגיע החלק השני, "מוקס נוקס", וממוטט את הקורא והנחותיו. העולם אינו אותו עולם. הדמויות אינן אותן דמויות. השפה והסגנון ואפילו תפיסת העולם השתנו לחלוטין מהחלק הראשון עד לחלק השני שראו אור בהפרש של שנה אחת. קל לומר שיש קשר בין הספר הראשון לשני, הרי כך גם נכתב בגב הספר, אבל קשה יותר לומר מהו. זהו רגע של מבוכה. ילד שונה לחלוטין ממראה הוריו ואחיו, ובכל זאת, מאיתנו נולד. הדם הוא אותו הדם למרות שהעור שונה. ורגע הפליאה, משהו פנימי, גנטי, שמר והסתיר כל אותן שנים משהו אחר לגמרי. ועם השייכות המוחלטת הזאת והזרות המוחלטת הזאת צריך לחיות גם אם לא תמיד אפשר להסביר אותה.

הטרילוגיה, או הטריפטיך שיוצר אדף, שאינה נענית לחוקי הז'אנר הרווחים יוצרת אפקט שונה מטרילוגיות אחרות. הנטייה של טרילוגיות היא ליצור עולם בדרך כלל בעל יסודות פנטסטיים ולהרחיב ולהעמיק אותו עד שיתפח למימדים ריאליסטיים כמעט. וזאת אחת הסיבות לעלייה בפופולאריות של טרילוגיות וסדרות בתקופה האחרונה. ככל  שיריעת הסדרה רחבה יותר היא מסוגלת להציע מסלול אלטרנטיבי מוחשי יותר לצד המציאות. טרילוגיות או סדרות מצטמצמות בעולמן ככל שהן מפורטות וארוכות יותר. המרחב שהן יוצרות הופך מוחשי יותר, והזמן שעובר תוך כדי קריאה או תוך כדי ציפייה להופעת הספר הבא משתנה בהתאם. כוחן של טרילוגיות הוא ליצור עולם סגור בפני המציאות, ולהדק את הגבול בין שני העולמות.  גם הטרילוגיה של אדף יוצרת שינויים במרחב בזמן, אבל בצורה קצת אחרת. גם  "כפור" ו"מוקס נוקס", ובמידה מסויימת גם היצירות הקודמות שלו יוצרות עולם אחר. כל אחת מהיצירות האלו מערבלות את המציאות עם עולם בדיוני, כל אחת בדרכה שלה, אבל ההבדל הוא שיחד הן יוצרות לא רק עולם אלא יקום, מערכת שלמה. ישות שהיא מורכבת יותר מסך חלקיה, ושהאינטראקציה שלה בין החלקים השונים היא סבוכה ואורגנית. אם טרילוגיות אחרות מצטיינות בכך שהן יוצרות עולם סגור כמעט הרמטית, היצירות של אדף פותחות את העולם הזה. טשטוש והרחבת הגבולות בתוך היצירות מטשטש ומרחיב את הגבולות שמחוצה לה ולהיפך. אדף פורם את העולם כמעט בה במידה שהוא יוצר אותו. הגבולות של המקום והזמן נזילים. הדים של יצירות קודמות, שלו ושל אחרים מופיעים בה כל הזמן. הריאליסטי והפנטסטי מתחלפים זה בזה עד שהמושגים מאבדים את משמעותם. לכן היקום המקביל שאדף מציע ביצירתו הוא רחב יותר ועמוק יותר מזה שמציעות טרילוגיות אחרות, ומכאן האתגר בקריאה שלו.

המשך יבוא.

---

[1] הביטחון של הכותבת בדומיותם של חפצים דוממים הוא מזוייף, אבל נחוץ לשם הטיעון.

אשרי עין ראתה

לאמא שלי היתה מזוודה אדומה קטנה. כשהייתי ילדה גם לי היתה מזוודה אדומה קטנה מפלסטיק אבל היא אבדה לי. והיום יש לי את המזוודה האדומה קטנה שהייתה שייכת לאמא שלי. זאת לא ספרות. זאת החיים. כל מה שצריך הוא מזוודה אדומה קטנה. לשמור. לארוז. לפרוק. לארוז מחדש. תמיד להשאיר בזווית של העין. גם כשהיא טובעת באבק. גם כשכבר לא רואים שזאת מזוודה אדומה קטנה שהיתה שייכת לאמא שלי.

הספרות אינה ספרות. ספרים אינם ספרים. כל החושב שספרות היא ספרות וספרים הם ספרים טועה. חיה גדולה קמה עלי בלילות. זאת לא ספרות. זאת החיים. בימים אינני מוכנה להסתכל בה. אני מריחה סביבה ורואה סביבה. לפעמים אני משעינה עליה קרש גיהוץ, אם היא כבר שם. כמו לחלוק דירת שניים וחצי חדרים עם לווייתן.

אתה מדבר איתי ואני לא מבינה על מה אתה מדבר. It is(m) what it is(m). מה בין החיה הגדולה לבין מה שאתה אומר, אני מנסה להבין.

אולי אתה יודע ואני לא יודעת. אשריך. אשרי. אולי אני יודעת ואתה אינך יודע. אשרי עין ראתה.

אקראית

התמונה לקוחה מכאן.

"הידיעה שאין כותבים בשביל האחר, שהדברים שאני עומד לכתוב לא יעוררו את זה שאני אוהבו לאהבני, שהכתיבה אינה מפצה כלל, אינה מעדנת מאומה, שהיא נמצאת בדיוק במקום שאתה אינך בו - ידיעה זו היא ראשיתה של הכתיבה."

(רולאן בארת', מתוך "לכתוב", שיח האהבה, עמ' 97).

ספרים לאי בודד

בסוף השבוע האחרון המוסף של "הארץ" עסק בסופרים ספרים וספרות. עניין משמח לכשלעצמו. בין הכתבות ולאורך המוסף פורסמו רשימות של "חמישה ספרים לאי בודד" של אנשי תרבות וספרות שונים. רשימות אני אוהבת, אבל השאלה "אילו ספרים היית לוקחת איתך לאי בודד" מעוררת בי חרדה אוטומטית. קודם כל, מה העניין עם האי הבודד. אם יש לי האפשרות לבחור ספרים את הספרים שהייתי לוקחת איתי, משמע שאני יודעת שאני נוסעת לאי בודד, ולא מדובר בסצנה מתוך "אבודים". מה לי ולאי בודד. שולחן בודד בבית קפה בלונדון זה מספיק אי בשבילי. ואם לא בלונדון, אז גם ספה היא אי. לגבי הבדידות, מעולם לא הייתי צריכה להרחיק יותר מדי.
הבעיה השנייה היא, האם שאלה זו זהה לשאלה "מהם הספרים האהובים עלייך ביותר בעולם?" וזאת שאלה שמאלצת אותי לעשות בחירות שאני מעדיפה לא לעשות. רשימה של הספרים האהובים עלי משתנה כל הזמן. וחמש, הוא ממש לא מספר שאני יכולה להסתדר איתו בנוגע לספרים.
בעיה נוספת, היא שהששאלה הזאת מזכירה לי שאלה אחרת - איזה ספרים היית מצילה משריפה (טפוטפוטפו), או מכל אסון טבע כזה או אחר, כמו אלו שקורים בזמן האחרון וקשורים לאש ולמים, כמו בשיר "התרוששות" של דליה רביקוביץ. האסונות האחרונים גרמו לי לחשוב שאני צריכה לסדר מחדש את הספרייה שלי, כך שכל הספרים החשובים (יותר מחמש) יעלו למדפים הגבוהים למקרה של שיטפון, ושצריך להיות מדף שבו ירוכזו כל הספרים שאהיה חייבת להציל במקרה של שריפה או כל מצב שבו אצטרך לארוז מהר ומעט. הדבר היחיד שמונע ממני לעשות את רה-האורגניזציה המסיבי הזה, הוא שמייד ידעו כולם (וכשאניי אומרת כולם, אני מתייחסת בעיקר לספרים) מי מהם "חשוב" ומי מהם אנטוש במקרה של אסון. הספרייה שלי עוד מתאוששת מהיום בו החלטתי לקחת שלושה ספרים לחנות הספרים המשומשים בניסיון נדיר לפנות קצת מקום ולחסוך קצת כסף (כלומר: להחליף שלושה ספרים שלא אקרא שוב בספר אחד שעוד לא קראתי). אבל גם בחנות פיתחו אליטיזם מסויים בשנים האחרונות, ומסתבר שאת הספרים שאני כבר לא רציתי, גם הם לא רצו. וכך הייתי צריכה להחזיר אותם הביתה, לבושתם הרבה, שכן עכשיו סומנו לנצח כמי שאינם טובים מספיק, לא בשבילי ולא בשביל חנות הספרים. ועכשיו כשחזרו, כל הספרים האחרים יודעים בדיוק מה קרה. הלבנתי דפיהם ברבים. זה ועצלנות. הספרייה שלי נוטית להיות ספריית-פרא, למרות ניסיונות (מעטים) להשליט בה סדר.

אבל נניח שאני באמת נוסעת לאי בודד. לא לשבוע חופש באיזו עיר או לסוף שבוע ארוך. דווקא לאי בודד. ואני צריכה לקחת חמישה ספרים. כשלוקחים ספרים לאי בודד, מה שמשנה הוא לא רק החיבה שלי אליהם, הם צריכים להיות שימושיים. אז הספר הראשון שהייתי לוקחת הוא "יוליסס" של ג'יימס ג''ויס. לא רק שהוא עבה מספיק בשביל לספק כחומר קריאה לזמן ארוך, הוא יכול גם לשמש ככרית. (גיליתי את זה לפני כמה ימים כשנרדמתי עליו בטעות. אבל זאת לא היתה אשמתו של ג'ויס, כן, זה היה אחרי ארוחת צהריים גדולה, ואחרי שניקיתי את הבית, והיה קריר בחוץ וחמים בפנים והספה היתה כל כך נוחה וכן, העיניים נעצמו, ויוליסס פשוט היה שם.) הוא גם יכול לשמש כמדף קטן, ואולי אפשר לייבש בו צמחים ופרחים, למקרה שיהיו צמחים ופרחים מעניינים באי הבודד שלי.
הספר השני שהייתי לוקחת הוא את כל השירים של טי. אס. אליוט (באנגלית, יסלח לי ברנשטיין), שהוא באמת אחד המשוררים האהובים עלי, ובגלל שצריך שיהיה ספר שירה באי בודד, משהו שאפשר לשנן ולקרוא בקול רם, כדי שלא תיטרף דעתי. אם כי בהקשר זה אני לא בטוחה שדווקא אליוט הוא בחירה מוצלחת, עצם העובדה שב"אפוליפסה עכשיו" קורץ מצטט את "האנשים החלולים" בלב האפלה שלו, באי הבודד שלו, היא עובדה מטרידה בפני עצמה ודי רחוקה משפיות.
הספר השלישי שהייתי לוקחת הוא הספר הגדול של קלווין והובס. לא בטוחה שכל הזמן על האי אני אהיה מסוגלת להתרכז בספרות גבוהה. אבל קומיקס תמיד אפשר לקרוא, וקצת הומור בטח לא יזיק. מה גם, שיש בו דפים שהם בצבע, ואולי אוכל לחתוך ממנו דפים ולקשט את המערה שלי. (החלטתי שיש לי מערה).
לגבי המקום הרביעי והחמישי, הייתי לוקחת את "בשורות טובות", לא בגלל שהוא הספר הכי טוב בעולם, אבל בגלל שבמשך שנים אני קוראת אותו כשלא בא לי לקרוא שום דבר אחר, או כשאני במצב רוח רע. ואחרון, הייתי לוקחת את הספר שאני קוראת עכשיו. יהיה איזה ספר שיהיה. (נכון לכרגע זה "שירה" של עגנון). אם הוא יהיה ספר מוצלח במיוחד, זכיתי, ואולי עדיף שלא יהיה מוצלח. אני מניחה שאצטרך להשתמש במשהו כדי להבעיר אש.