בסוף השבוע האחרון המוסף של "הארץ" עסק בסופרים ספרים וספרות. עניין משמח לכשלעצמו. בין הכתבות ולאורך המוסף פורסמו רשימות של "חמישה ספרים לאי בודד" של אנשי תרבות וספרות שונים. רשימות אני אוהבת, אבל השאלה "אילו ספרים היית לוקחת איתך לאי בודד" מעוררת בי חרדה אוטומטית. קודם כל, מה העניין עם האי הבודד. אם יש לי האפשרות לבחור ספרים את הספרים שהייתי לוקחת איתי, משמע שאני יודעת שאני נוסעת לאי בודד, ולא מדובר בסצנה מתוך "אבודים". מה לי ולאי בודד. שולחן בודד בבית קפה בלונדון זה מספיק אי בשבילי. ואם לא בלונדון, אז גם ספה היא אי. לגבי הבדידות, מעולם לא הייתי צריכה להרחיק יותר מדי.
הבעיה השנייה היא, האם שאלה זו זהה לשאלה "מהם הספרים האהובים עלייך ביותר בעולם?" וזאת שאלה שמאלצת אותי לעשות בחירות שאני מעדיפה לא לעשות. רשימה של הספרים האהובים עלי משתנה כל הזמן. וחמש, הוא ממש לא מספר שאני יכולה להסתדר איתו בנוגע לספרים.
בעיה נוספת, היא שהששאלה הזאת מזכירה לי שאלה אחרת - איזה ספרים היית מצילה משריפה (טפוטפוטפו), או מכל אסון טבע כזה או אחר, כמו אלו שקורים בזמן האחרון וקשורים לאש ולמים, כמו בשיר "התרוששות" של דליה רביקוביץ. האסונות האחרונים גרמו לי לחשוב שאני צריכה לסדר מחדש את הספרייה שלי, כך שכל הספרים החשובים (יותר מחמש) יעלו למדפים הגבוהים למקרה של שיטפון, ושצריך להיות מדף שבו ירוכזו כל הספרים שאהיה חייבת להציל במקרה של שריפה או כל מצב שבו אצטרך לארוז מהר ומעט. הדבר היחיד שמונע ממני לעשות את רה-האורגניזציה המסיבי הזה, הוא שמייד ידעו כולם (וכשאניי אומרת כולם, אני מתייחסת בעיקר לספרים) מי מהם "חשוב" ומי מהם אנטוש במקרה של אסון. הספרייה שלי עוד מתאוששת מהיום בו החלטתי לקחת שלושה ספרים לחנות הספרים המשומשים בניסיון נדיר לפנות קצת מקום ולחסוך קצת כסף (כלומר: להחליף שלושה ספרים שלא אקרא שוב בספר אחד שעוד לא קראתי). אבל גם בחנות פיתחו אליטיזם מסויים בשנים האחרונות, ומסתבר שאת הספרים שאני כבר לא רציתי, גם הם לא רצו. וכך הייתי צריכה להחזיר אותם הביתה, לבושתם הרבה, שכן עכשיו סומנו לנצח כמי שאינם טובים מספיק, לא בשבילי ולא בשביל חנות הספרים. ועכשיו כשחזרו, כל הספרים האחרים יודעים בדיוק מה קרה. הלבנתי דפיהם ברבים. זה ועצלנות. הספרייה שלי נוטית להיות ספריית-פרא, למרות ניסיונות (מעטים) להשליט בה סדר.
אבל נניח שאני באמת נוסעת לאי בודד. לא לשבוע חופש באיזו עיר או לסוף שבוע ארוך. דווקא לאי בודד. ואני צריכה לקחת חמישה ספרים. כשלוקחים ספרים לאי בודד, מה שמשנה הוא לא רק החיבה שלי אליהם, הם צריכים להיות שימושיים. אז הספר הראשון שהייתי לוקחת הוא "יוליסס" של ג'יימס ג''ויס. לא רק שהוא עבה מספיק בשביל לספק כחומר קריאה לזמן ארוך, הוא יכול גם לשמש ככרית. (גיליתי את זה לפני כמה ימים כשנרדמתי עליו בטעות. אבל זאת לא היתה אשמתו של ג'ויס, כן, זה היה אחרי ארוחת צהריים גדולה, ואחרי שניקיתי את הבית, והיה קריר בחוץ וחמים בפנים והספה היתה כל כך נוחה וכן, העיניים נעצמו, ויוליסס פשוט היה שם.) הוא גם יכול לשמש כמדף קטן, ואולי אפשר לייבש בו צמחים ופרחים, למקרה שיהיו צמחים ופרחים מעניינים באי הבודד שלי.
הספר השני שהייתי לוקחת הוא את כל השירים של טי. אס. אליוט (באנגלית, יסלח לי ברנשטיין), שהוא באמת אחד המשוררים האהובים עלי, ובגלל שצריך שיהיה ספר שירה באי בודד, משהו שאפשר לשנן ולקרוא בקול רם, כדי שלא תיטרף דעתי. אם כי בהקשר זה אני לא בטוחה שדווקא אליוט הוא בחירה מוצלחת, עצם העובדה שב"אפוליפסה עכשיו" קורץ מצטט את "האנשים החלולים" בלב האפלה שלו, באי הבודד שלו, היא עובדה מטרידה בפני עצמה ודי רחוקה משפיות.
הספר השלישי שהייתי לוקחת הוא הספר הגדול של קלווין והובס. לא בטוחה שכל הזמן על האי אני אהיה מסוגלת להתרכז בספרות גבוהה. אבל קומיקס תמיד אפשר לקרוא, וקצת הומור בטח לא יזיק. מה גם, שיש בו דפים שהם בצבע, ואולי אוכל לחתוך ממנו דפים ולקשט את המערה שלי. (החלטתי שיש לי מערה).
לגבי המקום הרביעי והחמישי, הייתי לוקחת את "בשורות טובות", לא בגלל שהוא הספר הכי טוב בעולם, אבל בגלל שבמשך שנים אני קוראת אותו כשלא בא לי לקרוא שום דבר אחר, או כשאני במצב רוח רע. ואחרון, הייתי לוקחת את הספר שאני קוראת עכשיו. יהיה איזה ספר שיהיה. (נכון לכרגע זה "שירה" של עגנון). אם הוא יהיה ספר מוצלח במיוחד, זכיתי, ואולי עדיף שלא יהיה מוצלח. אני מניחה שאצטרך להשתמש במשהו כדי להבעיר אש.
הבעיה השנייה היא, האם שאלה זו זהה לשאלה "מהם הספרים האהובים עלייך ביותר בעולם?" וזאת שאלה שמאלצת אותי לעשות בחירות שאני מעדיפה לא לעשות. רשימה של הספרים האהובים עלי משתנה כל הזמן. וחמש, הוא ממש לא מספר שאני יכולה להסתדר איתו בנוגע לספרים.
בעיה נוספת, היא שהששאלה הזאת מזכירה לי שאלה אחרת - איזה ספרים היית מצילה משריפה (טפוטפוטפו), או מכל אסון טבע כזה או אחר, כמו אלו שקורים בזמן האחרון וקשורים לאש ולמים, כמו בשיר "התרוששות" של דליה רביקוביץ. האסונות האחרונים גרמו לי לחשוב שאני צריכה לסדר מחדש את הספרייה שלי, כך שכל הספרים החשובים (יותר מחמש) יעלו למדפים הגבוהים למקרה של שיטפון, ושצריך להיות מדף שבו ירוכזו כל הספרים שאהיה חייבת להציל במקרה של שריפה או כל מצב שבו אצטרך לארוז מהר ומעט. הדבר היחיד שמונע ממני לעשות את רה-האורגניזציה המסיבי הזה, הוא שמייד ידעו כולם (וכשאניי אומרת כולם, אני מתייחסת בעיקר לספרים) מי מהם "חשוב" ומי מהם אנטוש במקרה של אסון. הספרייה שלי עוד מתאוששת מהיום בו החלטתי לקחת שלושה ספרים לחנות הספרים המשומשים בניסיון נדיר לפנות קצת מקום ולחסוך קצת כסף (כלומר: להחליף שלושה ספרים שלא אקרא שוב בספר אחד שעוד לא קראתי). אבל גם בחנות פיתחו אליטיזם מסויים בשנים האחרונות, ומסתבר שאת הספרים שאני כבר לא רציתי, גם הם לא רצו. וכך הייתי צריכה להחזיר אותם הביתה, לבושתם הרבה, שכן עכשיו סומנו לנצח כמי שאינם טובים מספיק, לא בשבילי ולא בשביל חנות הספרים. ועכשיו כשחזרו, כל הספרים האחרים יודעים בדיוק מה קרה. הלבנתי דפיהם ברבים. זה ועצלנות. הספרייה שלי נוטית להיות ספריית-פרא, למרות ניסיונות (מעטים) להשליט בה סדר.
אבל נניח שאני באמת נוסעת לאי בודד. לא לשבוע חופש באיזו עיר או לסוף שבוע ארוך. דווקא לאי בודד. ואני צריכה לקחת חמישה ספרים. כשלוקחים ספרים לאי בודד, מה שמשנה הוא לא רק החיבה שלי אליהם, הם צריכים להיות שימושיים. אז הספר הראשון שהייתי לוקחת הוא "יוליסס" של ג'יימס ג''ויס. לא רק שהוא עבה מספיק בשביל לספק כחומר קריאה לזמן ארוך, הוא יכול גם לשמש ככרית. (גיליתי את זה לפני כמה ימים כשנרדמתי עליו בטעות. אבל זאת לא היתה אשמתו של ג'ויס, כן, זה היה אחרי ארוחת צהריים גדולה, ואחרי שניקיתי את הבית, והיה קריר בחוץ וחמים בפנים והספה היתה כל כך נוחה וכן, העיניים נעצמו, ויוליסס פשוט היה שם.) הוא גם יכול לשמש כמדף קטן, ואולי אפשר לייבש בו צמחים ופרחים, למקרה שיהיו צמחים ופרחים מעניינים באי הבודד שלי.
הספר השני שהייתי לוקחת הוא את כל השירים של טי. אס. אליוט (באנגלית, יסלח לי ברנשטיין), שהוא באמת אחד המשוררים האהובים עלי, ובגלל שצריך שיהיה ספר שירה באי בודד, משהו שאפשר לשנן ולקרוא בקול רם, כדי שלא תיטרף דעתי. אם כי בהקשר זה אני לא בטוחה שדווקא אליוט הוא בחירה מוצלחת, עצם העובדה שב"אפוליפסה עכשיו" קורץ מצטט את "האנשים החלולים" בלב האפלה שלו, באי הבודד שלו, היא עובדה מטרידה בפני עצמה ודי רחוקה משפיות.
הספר השלישי שהייתי לוקחת הוא הספר הגדול של קלווין והובס. לא בטוחה שכל הזמן על האי אני אהיה מסוגלת להתרכז בספרות גבוהה. אבל קומיקס תמיד אפשר לקרוא, וקצת הומור בטח לא יזיק. מה גם, שיש בו דפים שהם בצבע, ואולי אוכל לחתוך ממנו דפים ולקשט את המערה שלי. (החלטתי שיש לי מערה).
לגבי המקום הרביעי והחמישי, הייתי לוקחת את "בשורות טובות", לא בגלל שהוא הספר הכי טוב בעולם, אבל בגלל שבמשך שנים אני קוראת אותו כשלא בא לי לקרוא שום דבר אחר, או כשאני במצב רוח רע. ואחרון, הייתי לוקחת את הספר שאני קוראת עכשיו. יהיה איזה ספר שיהיה. (נכון לכרגע זה "שירה" של עגנון). אם הוא יהיה ספר מוצלח במיוחד, זכיתי, ואולי עדיף שלא יהיה מוצלח. אני מניחה שאצטרך להשתמש במשהו כדי להבעיר אש.
