מי יחזיר לי

מי יחזיר לי את ספר התורה שהיה תלוי על צווארך ביום בו מתת. תנים וצבועים עלו ובאו מכל רחבי הארץ, האדמה, לעוט עליך. מן הבשר לא נשאר דבר. בתאוותם גזלו ממני את ירושתי. אמרתי, תשכחי, תשכחי. שכחתי. הייתי צעירה מדי כדי להציל אותך מידיהם. ועכשיו, כשבגרתי, לא נותר דבר להציל. אבל היכן הוא, ספר התורה העשוי זהב. כשהייתי קטנה אמרת לי, יום אחד, כל זה יהיה שלך.

טרילוגיות בהתהוות: על "כפור" ומוקס נוקס" מאת שמעון אדף

1. If it's already been done, undo it

זה עסק מסוכן, לכתוב על טרילוגיה בהתהוות, במיוחד על טרילוגיה ששני חלקיה הראשונים כל כך שונים זה מזה למראית עין. כמו לכתוב על ההיסטוריה כשהיא עוד בגדר אקטואליה. אבל יש עונג בסיכון, האפשרות לעסוק במה שעוד לא התקבע, במה שעדיין פתוח לשינויים, התבוננות במסה היולית מתגבשת ואי אפשר להגיד לזה לא.  מי שעוסק בספרים יודע שהוא עוסק במוגמר. בסופו של דבר ספר הוא חפץ קפוא ובלתי משתנה. הדברים שקורים בין שתי הכריכות יקרו שם שוב ושוב ולא משנה כמה שונה תהיה הקריאה עצמה. אפשר לרשום על דף, "הגיבור מת בעמ' 130", ללכת אל העמוד הזה בכל עותק שהוא, בכל זמן שהוא ושם הוא יהיה מונח, הגיבור המת.[1] ברווח שבין החלק השני לשלישי בטרילוגיה הלא צפויה הזאת, יש פעפוע של חיים ונשימה עצורה מסקרנות. וזו הסיבה שיש כאלה שמתפתים לכתוב על הרווח הזה, כשהם לוקחים סיכון שכשיבוא הספר השלישי, כל המילים שלהם לא יהיו שוות כלום. תזכורת לכך שהיצירה היא המלכה, אנחנו רק עובדים פה.

הסיבה לכך שהעיסוק ב"כפור" וב"מוקס נוקס" כשני חלקים ראשונים בטרילוגיה מאתגר כל כך היא שהם שוברים את מבנה הטרילוגיה הצפוי. בדרך כלל השלב הראשון, לאחר שיוצא הספר הראשון, "כפור", במקרה זה, הוא השלב הבטוח בעצמו שנח על זרי דפנה של היקשים לוגיים והסתברותיים. אני משער, אומר אדם, שבספר הבא יופיעו דמויות מוכרות מהחלק הראשון. סיפורם יורחב או יובהר. עלילות משנה יתפתחו ויסתעפו. עולם שכבר למדנו להכיר יספק עלילות חדשות. זוהי כמעט הנוסחה הברורה מאליה כאשר חושבים על טרילוגיות ידועות. ואז מגיע החלק השני, "מוקס נוקס", וממוטט את הקורא והנחותיו. העולם אינו אותו עולם. הדמויות אינן אותן דמויות. השפה והסגנון ואפילו תפיסת העולם השתנו לחלוטין מהחלק הראשון עד לחלק השני שראו אור בהפרש של שנה אחת. קל לומר שיש קשר בין הספר הראשון לשני, הרי כך גם נכתב בגב הספר, אבל קשה יותר לומר מהו. זהו רגע של מבוכה. ילד שונה לחלוטין ממראה הוריו ואחיו, ובכל זאת, מאיתנו נולד. הדם הוא אותו הדם למרות שהעור שונה. ורגע הפליאה, משהו פנימי, גנטי, שמר והסתיר כל אותן שנים משהו אחר לגמרי. ועם השייכות המוחלטת הזאת והזרות המוחלטת הזאת צריך לחיות גם אם לא תמיד אפשר להסביר אותה.

הטרילוגיה, או הטריפטיך שיוצר אדף, שאינה נענית לחוקי הז'אנר הרווחים יוצרת אפקט שונה מטרילוגיות אחרות. הנטייה של טרילוגיות היא ליצור עולם בדרך כלל בעל יסודות פנטסטיים ולהרחיב ולהעמיק אותו עד שיתפח למימדים ריאליסטיים כמעט. וזאת אחת הסיבות לעלייה בפופולאריות של טרילוגיות וסדרות בתקופה האחרונה. ככל  שיריעת הסדרה רחבה יותר היא מסוגלת להציע מסלול אלטרנטיבי מוחשי יותר לצד המציאות. טרילוגיות או סדרות מצטמצמות בעולמן ככל שהן מפורטות וארוכות יותר. המרחב שהן יוצרות הופך מוחשי יותר, והזמן שעובר תוך כדי קריאה או תוך כדי ציפייה להופעת הספר הבא משתנה בהתאם. כוחן של טרילוגיות הוא ליצור עולם סגור בפני המציאות, ולהדק את הגבול בין שני העולמות.  גם הטרילוגיה של אדף יוצרת שינויים במרחב בזמן, אבל בצורה קצת אחרת. גם  "כפור" ו"מוקס נוקס", ובמידה מסויימת גם היצירות הקודמות שלו יוצרות עולם אחר. כל אחת מהיצירות האלו מערבלות את המציאות עם עולם בדיוני, כל אחת בדרכה שלה, אבל ההבדל הוא שיחד הן יוצרות לא רק עולם אלא יקום, מערכת שלמה. ישות שהיא מורכבת יותר מסך חלקיה, ושהאינטראקציה שלה בין החלקים השונים היא סבוכה ואורגנית. אם טרילוגיות אחרות מצטיינות בכך שהן יוצרות עולם סגור כמעט הרמטית, היצירות של אדף פותחות את העולם הזה. טשטוש והרחבת הגבולות בתוך היצירות מטשטש ומרחיב את הגבולות שמחוצה לה ולהיפך. אדף פורם את העולם כמעט בה במידה שהוא יוצר אותו. הגבולות של המקום והזמן נזילים. הדים של יצירות קודמות, שלו ושל אחרים מופיעים בה כל הזמן. הריאליסטי והפנטסטי מתחלפים זה בזה עד שהמושגים מאבדים את משמעותם. לכן היקום המקביל שאדף מציע ביצירתו הוא רחב יותר ועמוק יותר מזה שמציעות טרילוגיות אחרות, ומכאן האתגר בקריאה שלו.

המשך יבוא.

---

[1] הביטחון של הכותבת בדומיותם של חפצים דוממים הוא מזוייף, אבל נחוץ לשם הטיעון.