ציטוט

"זה בסדר. זה בסדר, היא אומרת לעצמה. לא בכל דבר צריך להחזיק כדי שיהיה שלך. יש דברים מן הפרא, מן החי, שרק מן הראוי שיהיו קצת מעבר להישג ידך."

(אדית פרל, מתוך "נמר", עמ' 177)

מתנה מתנה מתנה לחג

"אפשר לעזור?"
"כן, אני צריכה ספר."
"משהו מסויים?"
"לא, אני צריכה מתנה למישהי."
"מה היא אוהבת לקרוא?"
"אני לא יודעת. אני אפילו לא יודעת אם היא אוהבת לקרוא."
(נפלא. אני חושבת. אז למה את פה?)
"אז איזה סגנון של ספר חשבת לתת לה?"
"משהו טוב."
(חבל, כי יש לנו כמה דברים אויומים ונוראיים במבצע עכשיו. אבל אם את מתעקשת על טוב...)
"זה ספר מצויין שקרא...."
"יופי, אפשר להחליף, נכון?"
"כן, אפשר להחליף."

זה דיאלוג שמתנהל עשרות פעמים ביום בכל חנות ספרים, הקרובה לביתכם או שלא. אני מנסה להבין את הנהירה לחנויות הספרים לפני החג. קודם כל, אפשר לשער שהיא דומה לכל שאר הנהירות לכל שאר החנויות בתקופה זו, אולי נוהרים לחנות הספרים בדרך לנהירה אחרת, לחנות אחרת. כך שהדגש הוא יותר על "הנהירה" ופחות על "הספרים".
ואני מניחה שספר יכול להיות מתנה אלגנטית, "מכובדת" ונאה. אבל מה שאנשים באמת קונים בתקופות האלו, אלו פתקי החלפה עטופים בספר.
רוב האנשים יקנו ספר חדש, או ספר שבמבצע, או ספר שהמוכר המליץ להם עליו. לרוב זה יהיה ספר שמאחד את כל השלושה. אבל אף ספר לא יהיה שלם בלי פתק ההחלפה. וזה הגיוני. כי כולם קונים את אותם ספרים (חדש, מבצע, מוכר), ולכן הרבה מאוד אנשים מגיעים אחרי החג עם שלושה עותקים מאותו הספר שקיבלו במתנה. מה גם שהערך של הספר שרכשו אף פעם לא באמת ידוע לרוכשי המתנה (חדש, מבצע, מוכר), אז שהם יבחרו כבר משהו אחר אם הם רוצים.
אם כבר האנשים שמקבלים את המתנה בכל מקרה יגיעו לחנות לבחור להם משהו שהם באמת רוצים, לא עדיף לוותר על התהליך ופשוט לקנות כרטיס מתנה?

אני אוהבת לתת לאנשים ספרים. אבל כשמישהו מקבל ממני ספר, זה בגלל אחת משתי סיבות. הראשונה היא שאני מכירה את מקבל המתנה ויודעת איזה ספר הוא יאהב, והשנייה היא שקראתי ספר מצויין ואני רוצה שכל מי שאני יכולה לחשוב עליו יקרא אותו. (במקרה הזה, אגב, הוא גם לא יזכה לפתק החלפה).
בכל מקרה אחר, אפשר לתת שוקולד. אף פעם לא ראיתי מישהו מחליף שוקולד.



"'חג שמח': ניצחון האופטימיות על הניסיון"
דורון רוזנבלום.

סיכום שבועי (קצר ומאוחר) 30.8.2010

סנקה - שני תרגומים חדשים ומצויינים ראו אור לא מזמן. גם דרור בורשטיין כותב עליהם כאן. את "על קוצר החיים" קראתי. מצד אחד קריאה בו מקצרת את החיים בכשעתיים, אבל מצד שני אחריו קשה יותר לבזבז זמן על זוטות. כך שמדובר ברווח נקי.
עוד מכתב של סנקה שפורסם ב"תרבות וספרות"של הארץ לפני מספר שבועות, שמזהיר מפני קריאה תאוותנית. "ריבוי ספרים הוא הסחת דעת", הוא אומר. ארבע במאה, אחד ועוד אחד, שניים בעשר, ראו הוזהרתם. לא יכולה להגיד שאני פטורה מתאוותנות שכזו (בכל זאת, איך אתם חושבים ש"על קוצר החיים" מצא את דרכו אלי?), אבל אי אפשר להגיד שאני לא מנסה.

דקה - כתב העת חוגג ארבע שנים, שש גליונות. ביום שבת הקרוב, ה-4.9.2010, ערב השקה לגיליון החדש, רח' רוטשילד 12, תל אביב משעה 18:00.

תגובה לביקורת על דליה רביקוביץ

כידוע, בימים אלו מציינים חמש שנים למותה של דליה רביקוביץ. ציונים כאלה מזמינים את מוספי ספרות לפרסם איזה שיר שלא ראה אור, זכרונות של אנשים שהכירו אותה, וזה גם זמן טוב להשיק ספר חדש שכולל את כל שיריה. מה כבר יש להגיד.

אבל כשמופיעה "ביקורת" כזו של יהודה ויזן, אי אפשר שלא להגיב על הדברים.

יהודה ויזן, לקח על עצמו את התפקיד לייתר את דליה רביקוביץ. לדחוק אותה לזרועות של "דודות ספרותיות" ומורות לספרות ולהכריז ש"אל אותן הפסגות השיריות שאליהן העפילה רביקוביץ בספרה הראשון היא [...]לא חזרה עוד". הוא ממשיך ואומר שהיא מעולם לא יצרה "נוסח פואטי עצמאי של ממש". אמירות כאלה מפגינות אך ורק את חוסר הידע וההבנה של ויזן בנוגע ליצירתה של דליה רביקוביץ.

אני מנסה להבין את המהלך (אם אפשר לקרוא לאמירה לא אחראית, לא מגובשת ולא מוסברת כמו זו "מהלך") שנעשה כאן. לשם מה היינו צריכים לקרוא את הדברים האלו? אין בהם הרבה מעבר לנבזיות, הם אינם חכמים או מחכימים ואפילו לא מקוריים במיוחד.

הדברים של ויזן מהדהדים את דבריו של דו מירון בנוגע לשירתה של גולדברג שכתב בשנת 1999. ("האומץ לחולין וקריסתו"). גם שם טען מירון שמלבד ספר השירים הראשון שלה, טבעות עשן, לא הצליחה גולדברג לומר משהו מקורי או מוצלח, ולשמר משהו מאותה "אותנטיות" שמצא בספרה הראשון. מלבד, אולי, שיריה האחרונים, בה הצליחה גולדברג לחזור אל אותם אלמנטים שהפכו לדעתו, את ספרה הראשון למוצלח. אבל כשמירון טוען טענה כזו, הוא גם טורח לבסס אותה ולהסביר אותה, ויש לו את הידע והכישורים להעמיד טענה משמעותית שכזו. לא חייבים להסכים איתה, ניתן לטעון גם אחרת, ניתן לשרטט מהלכים שונים. אבל אי אפשר להביא אמירה כזו בכמה מאות מילים באתר, בלי שום דבר שיתמוך בה ויסביר למה טענות כמו של ויזן הן פחות מגוחכות ופופוליסטיות ממה שהן נשמעות.

ויזן, על דעת עצמו, קובע את "מותה הפואטי" של רביקוביץ אחרי ספר השירה הראשון שלה, "אהבת תפוח הזהב". הוא מתעלם משירים מצויינים שלה שפורסמו לאורך כל שנות יצירתה, ולמורכבות של הקול הפואטי שלה, שאכן השתנה מהספר הראשון שלה. כמו אצל כל משורר, גם הטוב שביניהם, לא כל שיר ושיר הוא יצירת מופת שנחרתת בזיכרון. אבל אי אפשר להגיד שלא היו שיאים פואטיים בכתיבתה מאז אהבת תפוח הזהב או שהיא לא הצליחה ליצור קול ייחודי ומיוחד.

על פי ויזן, רביקוביץ היא "משוררת של מורות לספרות". היא "תמיד 'בובה ממוכנת', תמיד ה'מריונטה'". בכך שהוא בוחר לציין את שני השירים האלה, הידועים והנלמדים ביותר, דוחף את עצמו ויזן, על אף נסיונו להיראות כמי שבועט באמירות המוסכמות, לאמירה מוסכמת כזו. אצל ויזן, רביקוביץ תמיד תהיה אותה בובה, לא כי היא באמת כזו, אלא כי הוא לא טורח להביט, להביט לעומק מעבר למה שלמד, כנראה אצל אותן המורות לספרות, שהוא לועג להן. הוא מתבונן בשיריה בצורה רדודה, והפלא ופלא, מגיע למסקנה ששירתה רדודה אף היא. ויזן כותב על רביקוביץ ש"אין טעם במשורר שאינו מאמין בכוחו הבורא, אין טעם במשורר שאינו מאמין." ואין טעם במשוררת ענקית, אם אין מי שיידע לקרוא אותה.

לא נשארו הרבה משוררים גדולים לבעוט בהם. מספרם הולך ומצטמצם, ובזמנים קשים אלו, בהם צריך ממש לחפש במי עוד אפשר לבעוט, בארונו של עוד איזה משורר ניתן לתקוע מסמר אחרון, לא מפתיע שגם תורה של רביקוביץ הגיע. משוררים מתים הם טרף קל. רק חבל שויזן אפילו לא מכבד את הבעיטה שלו באמירות מבוססות, שבאות מתוך הבנת הפואטיקה של רביקוביץ, ונצמדת לאמירות שטחיות ובנאליות. מה גם, שבניגוד לבועטים גדולים אחרים מההיסטוריה הפואטית החבולה, הביקורת של ויזן לא באה להציע משהו אחר, (אולי) טוב יותר ממה שיש לרביקוביץ להציע. גם לבעוט צריך לדעת.

אני מאחלת אחוז אחד מהכישרון הפואטי ומהידע התרבותי והלשוני שהיה לרביקוביץ לרוב הגדול של המשוררים שכותבים היום שירה. וגם לאלה שכותבים עליה.

"כשאני לבד אני לא שם" - מוריס בלאנשו

"השליטה של הכותב היא לא ביד הכותבת, היד ה"חולה" שלעולם אינה מרפה מהעיפרון – שאינה יכולה להרפות ממנו בגלל שאת מה שהיא מחזיקה, היא לא באמת מחזיקה; מה שהיא מחזיקה שייך לממלכת הצללים, והיא עצמה צל." (עמ' 25)

"כתיבה היא האינסופי, התמידי. הכותב, כבר נאמר, מוותר על אמירת 'אני'. (עמ' 26)

"כשכתיבה היא לגלות את האינסופי, הנצחי, הכותב שנכנס לתחום הזה לא משאיר את עצמו מאחור כדי לגשת לאוניברסאלי. הוא לא נע לעבר עולם בטוח יותר, עולם נאה או מוצדק יותר שבו הכל יהיה מסודר בהתאם לבהירות חסרת-הפניות של אור היום. הוא לא מגלה את השפה הנערצת שמדברת בכבוד לכולם. מה שמדבר בו, היא העובדה שבדרך זו או אחרת, הוא כבר לא הוא עצמו. הוא אינו מישהו עוד." (עמ' 28)

"כשאני לבד, זה לא אני שם, וזה לא אתה שאני מתרחק ממנו, או מהאחרים, או מהעולם. [...]. כשאני לבד, אני לא שם". (עמ' 251)

הערות לתרגום:

הקטעים תורגמו על ידי מתוך תרגום הספר של מוריס בלאנשו לאנגלית. מספרי העמודים גם הם מתוכו. הספר הוא:

The Space of Literature"", תורגם על ידי אן סמוק, ראה אור ב-1989 בהוצאת אוניברסיטת נאברסקה.

בעברית יצא ספרו "הצעד (שלא) מעבר", בהוצאת רסלינג.

והימים אינם מלאים דיים

והימים אינם מלאים דיים / עזרא פאונד

והימים אינם מלאים דיים
והלילות אינם מלאים דיים
וחיי כעכבר בשדה חומקים
בלי להרעיד גבעול

תרגום: יעל גלוברמן

סיכום שבועי 14.8.2010

שום דבר לא באמת הצליח למשוך את תשומת לבי השבוע, אבל בכל זאת, כמה קטעים משעשעים:

אריק גלסנר (מעריב) כותב בנדיבות נדירה למדי על ספרו החדש של דרור דניאל, "מלך הציפורים", ומפתיע בדימוי: "הסגנון פיוטי אך לא כפיוטיות המשולה לקצף קפה המתחזה לקצפת ואינו אלא חלב ממולא באוויר."

שמעון צימר כותב ב"העיר" על חייו כסופר. "סדר יומו של סופר, אפ עוד לא ידעתם, נראה כמו סדר יומו של בטלן מוחלט.
איש עייף ולמוד אכזבות, קמוט מצח, משועמם בדרך כלל, יושב מול צג המחשב (או במקרה שלי מול קלסר עם דפים) ותובע מעצמו להפיק מילים ומשפטים.
אחת לכמה זמן מתבהרות עיניו של האיש והוא מקיש כמה משפטים על המקלדת. ואז קורה הפלא המכונה השראה. האיש אוהב את המשפטים שהוא כתבץ הוא כל כך אוהב אותם שמבטו מתערפל והוא שוקע בהזייה. בהזייתו רוברט דה נירו ודניאל דיי לואיס קוראים את מילותיו באולם קרנגי הול בעוד הקהל ניצב על רגליו נרגש ומוחא לו כף בהתלהבות".
עוד על מיתוס מלאכתו של הכותב כאן.

בימים אלה, שהתחושה שלי היא ששום ספר חשוב או מעניין באמת מתפרסם כאן (מלבד יוצאי דופן, תמיד יש יוצאי דופן), ושחנויות ספרים חדשות עושות לי ריק, חנויות יד שנייה הופכות להרבה יותר מעניינות. ייתרון ראשון הוא שאף פעם אי אפשר לדעת מה אמצא שם. לפעמים אני יוצאת בידיים ריקות, ולפעמים מוסרת את הארנק שלי על כל תכולתו (פלוס השקלים שגירדתי מתחתית התיק שלי), כי יש ספרים שלא משאירים מאחור.
שבוע שעבר היה אחד כזה. בתירוץ תמים (צריכה את "בעלת הארמון" של לאה גולדברג), נכנסתי לחנות שליד הבית שלי. את "בעלת הארמון" לא קניתי באותו יום. אבל לעומת זאת, מצאתי סםר שאני מחפשת כ-15 שנה. "הגיונות" מאת ארתור שופנהאואר. אמא שלי קראה אותו לפני הרבה מאוד זמן. כל הילדות שלי היתה מלווה בפתגמים בהונגרית, ובציטוטים מתוך "הגיונות". לא היה לה עותק ממנו, ואני התחלתי לפחש אחריו. פעם, בגיל 16 מצאתי אותו ב"קדמת עדן", כשהיו עוד ברחוב קינג ג'ורג'. אבל הוא עלה יותר מדי. ועכשיו מצאתי אותו. במצב מצויין, במחיר קצת יותר מהגון, ושמחתי כמו קוף שמצא את הזנב שלו(זה, למשל, פתגם הונגרי). רק חבל שהוא כותב דברים נוראיים על נשים. אפשר לדלג על החלק הזה בספר.
(חיפשתי תמונה של שופנהאואר, ומצאתי קטע אחר שכתבתי לפני כשנתיים עליו. לא זכרתי אותו בכלל. הוא נמצא כאן)

חוץ ממנו מצאתי, את הספר הגדול של אמבר מאת רוג'ר זילאזני באנגלית. קשה לי עם ספרים שאי אפשר לדחוף לתיק ולקחת לכל מקום, אבל כבר מזמן רציתי לקרוא אותו באנגלית דווקא. מצאתי את "אמנות הסיפור" של לאה גולדברג, שכותבת בחוכמה ובידע על הסיפור הקצר. וספר של גרשם שולם על הקבלה. בסך הכל, מרוצה.