אשרי עין ראתה

לאמא שלי היתה מזוודה אדומה קטנה. כשהייתי ילדה גם לי היתה מזוודה אדומה קטנה מפלסטיק אבל היא אבדה לי. והיום יש לי את המזוודה האדומה קטנה שהייתה שייכת לאמא שלי. זאת לא ספרות. זאת החיים. כל מה שצריך הוא מזוודה אדומה קטנה. לשמור. לארוז. לפרוק. לארוז מחדש. תמיד להשאיר בזווית של העין. גם כשהיא טובעת באבק. גם כשכבר לא רואים שזאת מזוודה אדומה קטנה שהיתה שייכת לאמא שלי.

הספרות אינה ספרות. ספרים אינם ספרים. כל החושב שספרות היא ספרות וספרים הם ספרים טועה. חיה גדולה קמה עלי בלילות. זאת לא ספרות. זאת החיים. בימים אינני מוכנה להסתכל בה. אני מריחה סביבה ורואה סביבה. לפעמים אני משעינה עליה קרש גיהוץ, אם היא כבר שם. כמו לחלוק דירת שניים וחצי חדרים עם לווייתן.

אתה מדבר איתי ואני לא מבינה על מה אתה מדבר. It is(m) what it is(m). מה בין החיה הגדולה לבין מה שאתה אומר, אני מנסה להבין.

אולי אתה יודע ואני לא יודעת. אשריך. אשרי. אולי אני יודעת ואתה אינך יודע. אשרי עין ראתה.

אקראית

התמונה לקוחה מכאן.

"הידיעה שאין כותבים בשביל האחר, שהדברים שאני עומד לכתוב לא יעוררו את זה שאני אוהבו לאהבני, שהכתיבה אינה מפצה כלל, אינה מעדנת מאומה, שהיא נמצאת בדיוק במקום שאתה אינך בו - ידיעה זו היא ראשיתה של הכתיבה."

(רולאן בארת', מתוך "לכתוב", שיח האהבה, עמ' 97).

ספרים לאי בודד

בסוף השבוע האחרון המוסף של "הארץ" עסק בסופרים ספרים וספרות. עניין משמח לכשלעצמו. בין הכתבות ולאורך המוסף פורסמו רשימות של "חמישה ספרים לאי בודד" של אנשי תרבות וספרות שונים. רשימות אני אוהבת, אבל השאלה "אילו ספרים היית לוקחת איתך לאי בודד" מעוררת בי חרדה אוטומטית. קודם כל, מה העניין עם האי הבודד. אם יש לי האפשרות לבחור ספרים את הספרים שהייתי לוקחת איתי, משמע שאני יודעת שאני נוסעת לאי בודד, ולא מדובר בסצנה מתוך "אבודים". מה לי ולאי בודד. שולחן בודד בבית קפה בלונדון זה מספיק אי בשבילי. ואם לא בלונדון, אז גם ספה היא אי. לגבי הבדידות, מעולם לא הייתי צריכה להרחיק יותר מדי.
הבעיה השנייה היא, האם שאלה זו זהה לשאלה "מהם הספרים האהובים עלייך ביותר בעולם?" וזאת שאלה שמאלצת אותי לעשות בחירות שאני מעדיפה לא לעשות. רשימה של הספרים האהובים עלי משתנה כל הזמן. וחמש, הוא ממש לא מספר שאני יכולה להסתדר איתו בנוגע לספרים.
בעיה נוספת, היא שהששאלה הזאת מזכירה לי שאלה אחרת - איזה ספרים היית מצילה משריפה (טפוטפוטפו), או מכל אסון טבע כזה או אחר, כמו אלו שקורים בזמן האחרון וקשורים לאש ולמים, כמו בשיר "התרוששות" של דליה רביקוביץ. האסונות האחרונים גרמו לי לחשוב שאני צריכה לסדר מחדש את הספרייה שלי, כך שכל הספרים החשובים (יותר מחמש) יעלו למדפים הגבוהים למקרה של שיטפון, ושצריך להיות מדף שבו ירוכזו כל הספרים שאהיה חייבת להציל במקרה של שריפה או כל מצב שבו אצטרך לארוז מהר ומעט. הדבר היחיד שמונע ממני לעשות את רה-האורגניזציה המסיבי הזה, הוא שמייד ידעו כולם (וכשאניי אומרת כולם, אני מתייחסת בעיקר לספרים) מי מהם "חשוב" ומי מהם אנטוש במקרה של אסון. הספרייה שלי עוד מתאוששת מהיום בו החלטתי לקחת שלושה ספרים לחנות הספרים המשומשים בניסיון נדיר לפנות קצת מקום ולחסוך קצת כסף (כלומר: להחליף שלושה ספרים שלא אקרא שוב בספר אחד שעוד לא קראתי). אבל גם בחנות פיתחו אליטיזם מסויים בשנים האחרונות, ומסתבר שאת הספרים שאני כבר לא רציתי, גם הם לא רצו. וכך הייתי צריכה להחזיר אותם הביתה, לבושתם הרבה, שכן עכשיו סומנו לנצח כמי שאינם טובים מספיק, לא בשבילי ולא בשביל חנות הספרים. ועכשיו כשחזרו, כל הספרים האחרים יודעים בדיוק מה קרה. הלבנתי דפיהם ברבים. זה ועצלנות. הספרייה שלי נוטית להיות ספריית-פרא, למרות ניסיונות (מעטים) להשליט בה סדר.

אבל נניח שאני באמת נוסעת לאי בודד. לא לשבוע חופש באיזו עיר או לסוף שבוע ארוך. דווקא לאי בודד. ואני צריכה לקחת חמישה ספרים. כשלוקחים ספרים לאי בודד, מה שמשנה הוא לא רק החיבה שלי אליהם, הם צריכים להיות שימושיים. אז הספר הראשון שהייתי לוקחת הוא "יוליסס" של ג'יימס ג''ויס. לא רק שהוא עבה מספיק בשביל לספק כחומר קריאה לזמן ארוך, הוא יכול גם לשמש ככרית. (גיליתי את זה לפני כמה ימים כשנרדמתי עליו בטעות. אבל זאת לא היתה אשמתו של ג'ויס, כן, זה היה אחרי ארוחת צהריים גדולה, ואחרי שניקיתי את הבית, והיה קריר בחוץ וחמים בפנים והספה היתה כל כך נוחה וכן, העיניים נעצמו, ויוליסס פשוט היה שם.) הוא גם יכול לשמש כמדף קטן, ואולי אפשר לייבש בו צמחים ופרחים, למקרה שיהיו צמחים ופרחים מעניינים באי הבודד שלי.
הספר השני שהייתי לוקחת הוא את כל השירים של טי. אס. אליוט (באנגלית, יסלח לי ברנשטיין), שהוא באמת אחד המשוררים האהובים עלי, ובגלל שצריך שיהיה ספר שירה באי בודד, משהו שאפשר לשנן ולקרוא בקול רם, כדי שלא תיטרף דעתי. אם כי בהקשר זה אני לא בטוחה שדווקא אליוט הוא בחירה מוצלחת, עצם העובדה שב"אפוליפסה עכשיו" קורץ מצטט את "האנשים החלולים" בלב האפלה שלו, באי הבודד שלו, היא עובדה מטרידה בפני עצמה ודי רחוקה משפיות.
הספר השלישי שהייתי לוקחת הוא הספר הגדול של קלווין והובס. לא בטוחה שכל הזמן על האי אני אהיה מסוגלת להתרכז בספרות גבוהה. אבל קומיקס תמיד אפשר לקרוא, וקצת הומור בטח לא יזיק. מה גם, שיש בו דפים שהם בצבע, ואולי אוכל לחתוך ממנו דפים ולקשט את המערה שלי. (החלטתי שיש לי מערה).
לגבי המקום הרביעי והחמישי, הייתי לוקחת את "בשורות טובות", לא בגלל שהוא הספר הכי טוב בעולם, אבל בגלל שבמשך שנים אני קוראת אותו כשלא בא לי לקרוא שום דבר אחר, או כשאני במצב רוח רע. ואחרון, הייתי לוקחת את הספר שאני קוראת עכשיו. יהיה איזה ספר שיהיה. (נכון לכרגע זה "שירה" של עגנון). אם הוא יהיה ספר מוצלח במיוחד, זכיתי, ואולי עדיף שלא יהיה מוצלח. אני מניחה שאצטרך להשתמש במשהו כדי להבעיר אש.

טוב, קמט בזמן, מסתבר, פשטני עד להכאיב והדמויות בו מאולצות עד כדי אי-נעימות. הייתי צריכה לדעת שאין לי מה לחפש אצל עברי אשר לא אהבתי.

אני מפלרטטת עם ספרים בזמן האחרון, מתחילה ולא מסיימת, מזייפת התעניינות רק כדי לזנוח אותם אחר כך, פתוחים באמצע, או עם סימנייה מאולתרת, הוכחה לכך שהם לא הצליחו לרתק אותי אליהם.
זה תמיד הספר הבא שאני רוצה לקרוא. הספר שעוד לא יצא, הספר שאין בחנות, הספר שנתתי לחברה, הספר שאני לא חייבת לקרוא למטרות התחייבויות שונות. יכולת הריכוז בספר שבו אני אוחזת עכשיו, כל ספר שבו אני אוחזת עכשיו, היא אפסית.
that is not what i meant at all.
that is not it, at all


זה לא תמיד כך, כמובן. אלה שנזנחו, שנזרקו לצד, שנערמו בערימות, שנדחפו למדף, ימצאו לעצמם יום טוב יותר להיקרא.

הזמן האיץ, או שאני נהייתי איטית יותר. המחשבה נעה במים עכורים, סמיכים.

הייתי קוראת עכשיו את "שירה" של עגנון.
או את "תיאודיסיאה בחלל", שנראה מעניין.
או את "איש שלא הבחין בשום דבר" שהצליח לעורר את סקרנותי, למרות שעבר זמן רב מאז קראתי סיפורים קצרים. רק לאלה של עמליה כהנא-כרמון חזרתי לאחרונה. לאוטובוס הלא נכון, ולאיש החי על כוכב.
גם את שרלוק הולמס, (לו רק היה קר יותר ולונדון יותר), ולמרות התרגום הראוי להערכה, באנגלית.
ואת זה, ששמעתי עליו בפעם הראשונה רק היום (ואפלו תורגם לעברית ב-2004), ונתקלתי בהמלצה אקראית עליו כאן. (מישהו מכיר?)

היתה לי פעם חברה שהיתה אומרת,
just keep passing the open windows
ועכשיו אני עונה לה,
חלונות פתוחים אינם מזיזים לי כהוא זה. אני גרה בקומת קרקע.

כשלון הכוח

אברהם שלונסקי, מתוך אבני גויל.

קמט בזמן

ביום שבת האחרון חיפשתי ספר. לא מאורע נדיר, בהתחשב בעובדה שהספרייה שלי מחולקת לשתיים, אחת בבית של אמא שלי (המכילה את הספרים שצברתי בין גיל אפס לגיל 24, טרום המעבר לבאר שבע) והשנייה בבית שאני גרה בו עכשיו (מגיל עשרים וארבע ועד עכשיו). המחשבה שיבוא יום ואני אחבר בין שתי הספריות מעוררת בי חרדה מרחבית קלה, ולכן אני מתעלמת מהעניין. בבית של אמא שלי, הספרים מפוזרים בין הספריות הסטנדרטיות לפחות סטנדרתיות (ארגז המצעים מתחת למיטה, ארון הבגדים, מדפים כפולים וערימות אקראיות). אז כשחיפשתי את הספר (בארון הבגדים) מצאתי ספר אחר (את זה שחיפשתי כמובן שלא מצאתי), שלא זכרתי אפילו שיש לי.
מדובר בספר ששמו "קמט בזמן" של מדלין ל'אנגל, בהוצאת עם עובד. אני לא חושבת שאפשר להשיג אותו היום (האם זאת פנטזיה של כל אספן ספרים, שיום אחד הוא יגלה אוצר יקר ערך, ספר שלא ניתן להשיג יותר בשום מקום, דווקא בספרייה הצנועה שלו?). הספר יצא בסדרת "דן חסכן", וכך כתוב עליו בדף הראשון:

"סיפור מדע בדיוני לקורא הצעיר המודרני, סיפור חדשני בגישתו ובלתי-שגרתי בתכנו. עלילה אנושית כובשת המשולבת בחידושים מעולם המדע והפיסיקה. ספר שזכה לתפוצת ענק בארצות הברית ויצא לאור בעשרות מהדורות."

למיטב זכרוני, זה ספר המדע הבדיוני הראשון שקראתי. לא שידעתי אז מה זה מדע בדיוני, או שחלוקות ז'אנריות עניינו אותי כילדה. אבל אני זוכרת שראיתי אותו בספרייה, ושהעטיפה שלו משכה אותי, ושהתחלתי לקרוא בו ונשאבתי. אני לא זוכרת אם שאלתי אותו מהספרייה ואחר כך רכשתי אותו (או קנו לי אותו. בטח הייתי בת תשע או עשר אז). אבל אני זוכרת שאהבתי אותו מאוד. וזהו. לא זוכרת מה קרה בו, לא זוכרת את הדמויות.
ועכשיו אני רוצה לקרוא בו שוב.

אין לי חיבה לנוסטלגיה. להיפך. עבורע, רוב הזמן,העבר הוא מכשול להתגבר עליו. לא דברים מסויימים בו, העבר באופן כללי. אני לא אוהבת לפגוש אנשים שפעם היכרתי ברחוב. בדרך כלל אני אעשה כל מה שביכולתי כדי להימנע ממפגש שכזה. לעבור מדרכות. לעלות לאוטובוסים. להיכנס לחנויות. מפגש מחודש כזה הוא מעורר אימה מבחינתי. ולא רק עם אנשים. יש אלבומים שלא שמעתי שנים, למרות שאם אשאל, אגיד שאותם אני הכי אוהבת. מעטים הספרים שמעוררים בי צורך לקרוא אותם שוב, לא בנסיבות אקדמיות.
לגבי ספרים העניין ידוע, ספר שקראת בגיל 16 ושינה את עולמך, לא יהיה אותו ספר בגיל 30, אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים וכו'. (כאן, התבוננות קצת יותר הומוריסטית בחוויה הזאת, שקוראי הספרים מכירים היטב).

"קמט בזמן", שנראה שנעלם מנוף הקריאה הישראלי (אולי בצדק, כשאקרא אותו שוב, אולי אוכל לומר על כך משהו), דווקא חי וקיים בהוצאות רבות ומחודשות בארצות הברית. כמה מהדורות שיצאו:















אולי יהיה מעניין, המפגש החדש-מחודש עם הספר הזה.

***

לכתוב כמו שצריך. סרט על בתיה גור, ששודר בערוץ שמונה וניתן לצפייה באינטרנט.

אידיאולוגיה בתרגום מד"ב לעברית. פוסט מעניין של בחירות אידיאולוגיות הקשורות לתרגום יצירות מדע בדיוני ופנטזיה.

מהנעשה

בבל הוא כתב עת חדש לתרגומים משפות שונות, ניתן לקריאה בגירסה האלקטרונית, או לרכישה דרך האתר ובחנויות שונות.

בכתב העת יקוד התפרסמו שני הפרקים הראשונים מתוך ספרו של עזרא פאונד "א-ב של קריאה", בתרגומו של יהודה ויזן. מתוך האזהרה שבתחילת הספר:

"קלאסיקה היא קלאסיקה לא משום שהיא מצייתת לאי-אילו חוקים מבניים, או מתאימה להגדרות מסוימות (אשר עליהן, סביר להניח, מחברה לא שמע מעולם). היא קלאסית בשל רעננות מסוימת, נצחית ובלתי ניתנת לריסון."

על הספר "תשע מפלצות" מאת המשורר הפרואני ססאר ואייחו, בתרגומה של טל ניצן.
וחדשות לא אופטימיות לגבי עתיד המחקר הספרותי בארץ.