ביום שבת האחרון חיפשתי ספר. לא מאורע נדיר, בהתחשב בעובדה שהספרייה שלי מחולקת לשתיים, אחת בבית של אמא שלי (המכילה את הספרים שצברתי בין גיל אפס לגיל 24, טרום המעבר לבאר שבע) והשנייה בבית שאני גרה בו עכשיו (מגיל עשרים וארבע ועד עכשיו). המחשבה שיבוא יום ואני אחבר בין שתי הספריות מעוררת בי חרדה מרחבית קלה, ולכן אני מתעלמת מהעניין. בבית של אמא שלי, הספרים מפוזרים בין הספריות הסטנדרטיות לפחות סטנדרתיות (ארגז המצעים מתחת למיטה, ארון הבגדים, מדפים כפולים וערימות אקראיות). אז כשחיפשתי את הספר (בארון הבגדים) מצאתי ספר אחר (את זה שחיפשתי כמובן שלא מצאתי), שלא זכרתי אפילו שיש לי.מדובר בספר ששמו "קמט בזמן" של מדלין ל'אנגל, בהוצאת עם עובד. אני לא חושבת שאפשר להשיג אותו היום (האם זאת פנטזיה של כל אספן ספרים, שיום אחד הוא יגלה אוצר יקר ערך, ספר שלא ניתן להשיג יותר בשום מקום, דווקא בספרייה הצנועה שלו?). הספר יצא בסדרת "דן חסכן", וכך כתוב עליו בדף הראשון:
"סיפור מדע בדיוני לקורא הצעיר המודרני, סיפור חדשני בגישתו ובלתי-שגרתי בתכנו. עלילה אנושית כובשת המשולבת בחידושים מעולם המדע והפיסיקה. ספר שזכה לתפוצת ענק בארצות הברית ויצא לאור בעשרות מהדורות."
למיטב זכרוני, זה ספר המדע הבדיוני הראשון שקראתי. לא שידעתי אז מה זה מדע בדיוני, או שחלוקות ז'אנריות עניינו אותי כילדה. אבל אני זוכרת שראיתי אותו בספרייה, ושהעטיפה שלו משכה אותי, ושהתחלתי לקרוא בו ונשאבתי. אני לא זוכרת אם שאלתי אותו מהספרייה ואחר כך רכשתי אותו (או קנו לי אותו. בטח הייתי בת תשע או עשר אז). אבל אני זוכרת שאהבתי אותו מאוד. וזהו. לא זוכרת מה קרה בו, לא זוכרת את הדמויות.
ועכשיו אני רוצה לקרוא בו שוב.
אין לי חיבה לנוסטלגיה. להיפך. עבורע, רוב הזמן,העבר הוא מכשול להתגבר עליו. לא דברים מסויימים בו, העבר באופן כללי. אני לא אוהבת לפגוש אנשים שפעם היכרתי ברחוב. בדרך כלל אני אעשה כל מה שביכולתי כדי להימנע ממפגש שכזה. לעבור מדרכות. לעלות לאוטובוסים. להיכנס לחנויות. מפגש מחודש כזה הוא מעורר אימה מבחינתי. ולא רק עם אנשים. יש אלבומים שלא שמעתי שנים, למרות שאם אשאל, אגיד שאותם אני הכי אוהבת. מעטים הספרים שמעוררים בי צורך לקרוא אותם שוב, לא בנסיבות אקדמיות.
לגבי ספרים העניין ידוע, ספר שקראת בגיל 16 ושינה את עולמך, לא יהיה אותו ספר בגיל 30, אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים וכו'. (כאן, התבוננות קצת יותר הומוריסטית בחוויה הזאת, שקוראי הספרים מכירים היטב).
"קמט בזמן", שנראה שנעלם מנוף הקריאה הישראלי (אולי בצדק, כשאקרא אותו שוב, אולי אוכל לומר על כך משהו), דווקא חי וקיים בהוצאות רבות ומחודשות בארצות הברית. כמה מהדורות שיצאו:
אולי יהיה מעניין, המפגש החדש-מחודש עם הספר הזה.
***
לכתוב כמו שצריך. סרט על בתיה גור, ששודר בערוץ שמונה וניתן לצפייה באינטרנט.
אידיאולוגיה בתרגום מד"ב לעברית. פוסט מעניין של בחירות אידיאולוגיות הקשורות לתרגום יצירות מדע בדיוני ופנטזיה.
הו, אפקט באדר מיינהוף. רק לפני כמה ימים המלצתי בחום לחברה על הספר הזה - אחד האהובים עליי ואחד הספרים ה"אמיתיים" הראשונים שאני זוכרת שקראתי.
השבמחקבפעם הראשונה שניסיתי לקרוא אותו הייתי קטנה מדי, ונבהלתי מהלילה הסוער ומגב' whatsit ההזויה. אבל אז חזרתי אליו בגיל מאוחר יותר (8) והתאהבתי בכולם - במג החנאנה עם הלב הרחב, בצ'ארלס וואלאס הילד המצוצה וכמובן בקלוין או'קיף הג'ינג'י המוצלח. גם את 2 הספרים הבאים אהבתי מאד, אבל את השניים הנוספים שהגיעו אחר כך כבר לא קראתי. אולי הגיע הזמן שגם אני אלמד שנוסטלגיה זאת לא מילה גסה.