טוב, קמט בזמן, מסתבר, פשטני עד להכאיב והדמויות בו מאולצות עד כדי אי-נעימות. הייתי צריכה לדעת שאין לי מה לחפש אצל עברי אשר לא אהבתי.

אני מפלרטטת עם ספרים בזמן האחרון, מתחילה ולא מסיימת, מזייפת התעניינות רק כדי לזנוח אותם אחר כך, פתוחים באמצע, או עם סימנייה מאולתרת, הוכחה לכך שהם לא הצליחו לרתק אותי אליהם.
זה תמיד הספר הבא שאני רוצה לקרוא. הספר שעוד לא יצא, הספר שאין בחנות, הספר שנתתי לחברה, הספר שאני לא חייבת לקרוא למטרות התחייבויות שונות. יכולת הריכוז בספר שבו אני אוחזת עכשיו, כל ספר שבו אני אוחזת עכשיו, היא אפסית.
that is not what i meant at all.
that is not it, at all


זה לא תמיד כך, כמובן. אלה שנזנחו, שנזרקו לצד, שנערמו בערימות, שנדחפו למדף, ימצאו לעצמם יום טוב יותר להיקרא.

הזמן האיץ, או שאני נהייתי איטית יותר. המחשבה נעה במים עכורים, סמיכים.

הייתי קוראת עכשיו את "שירה" של עגנון.
או את "תיאודיסיאה בחלל", שנראה מעניין.
או את "איש שלא הבחין בשום דבר" שהצליח לעורר את סקרנותי, למרות שעבר זמן רב מאז קראתי סיפורים קצרים. רק לאלה של עמליה כהנא-כרמון חזרתי לאחרונה. לאוטובוס הלא נכון, ולאיש החי על כוכב.
גם את שרלוק הולמס, (לו רק היה קר יותר ולונדון יותר), ולמרות התרגום הראוי להערכה, באנגלית.
ואת זה, ששמעתי עליו בפעם הראשונה רק היום (ואפלו תורגם לעברית ב-2004), ונתקלתי בהמלצה אקראית עליו כאן. (מישהו מכיר?)

היתה לי פעם חברה שהיתה אומרת,
just keep passing the open windows
ועכשיו אני עונה לה,
חלונות פתוחים אינם מזיזים לי כהוא זה. אני גרה בקומת קרקע.