ביום שבת האחרון חיפשתי ספר. לא מאורע נדיר, בהתחשב בעובדה שהספרייה שלי מחולקת לשתיים, אחת בבית של אמא שלי (המכילה את הספרים שצברתי בין גיל אפס לגיל 24, טרום המעבר לבאר שבע) והשנייה בבית שאני גרה בו עכשיו (מגיל עשרים וארבע ועד עכשיו). המחשבה שיבוא יום ואני אחבר בין שתי הספריות מעוררת בי חרדה מרחבית קלה, ולכן אני מתעלמת מהעניין. בבית של אמא שלי, הספרים מפוזרים בין הספריות הסטנדרטיות לפחות סטנדרתיות (ארגז המצעים מתחת למיטה, ארון הבגדים, מדפים כפולים וערימות אקראיות). אז כשחיפשתי את הספר (בארון הבגדים) מצאתי ספר אחר (את זה שחיפשתי כמובן שלא מצאתי), שלא זכרתי אפילו שיש לי.
ערב חג.
אני לבד בבית. השכונה שבה אני גרה כל כך שקטה בערב. אני שומעת צרצרים. אני אמורה לעבוד, כל הזמן אני אמורה לעבוד, וכל הזמן אני מוצאת דברים אחרים שמעניינים אותי יותר. כל מיני דברים שאני צריכה (צריכה) לקרוא עכשיו (עכשיו). שירים שכתבו על סיביל. "חתול בגשם" של המינגוויי. איזה בלוג שרציתי לקרוא ממזמן, של מישהי שכותבת ספרים ומצליחה לעורר בי את הצורך לכתוב כאן. כבר שבועיים שאני לא מצליחה לחשוב על משהו שאני רוצה לפרסם. מה יש לי לומר שלא אמרו לפני יותר טוב (אפילו את המשפט הזה אמרו. ויותר טוב).
אני תקועה באיך לא להיתקע. קוראת את השורות האלה מתוך הדיאלוג "סופיסטן": "יחזק לבו, תיאוטיטוס, של מי שעולה בידו להתקדם מעט קט בכל צעד מצעדיו. שאם מתוך כך יאמר נואש, מה יעשה באותן הפעמים שבהן לא יתקדם כלל או אף יסוג אחורה? איש אשר כזה, לפי הפתגם, 'לעולם לא יכבוש עיר'!", שתלויות ליד שולחן העבודה שלי, ומנסה להסתפק בימים שבהם נדמה שאכן, התקדמתי רק "מעט קט", אם בכלל.
אני מלכת הסחות הדעת. אני אלופה בלהתחיל מחברות. מסמכי וורד. פוסטים. ספרים (לקרוא או לכתוב, אתם תוהים. תתהו). אם דברים היו יוצאים מראשי אל העולם בקצב שבו קורה ההיפך (כלומר נכנסים מן העולם פנימה), הייתי כובשת ערים רבות. כן, ערים רבות. או לפחות, כך אפשר לומר ומי יוכיח ההיפך.
ועוד משהו שתלוי לימיני. "'לבך יקר משהיה', אמר שייקספיר, קולו מונוטוני. 'כי בו כל הלבבות אשר אמרתי: מתו. שם אהבה, שברים של אהבות, וכל רעי שלמתים דימיתי'". דווקא מתוך ספר שלא כל כך אהבתי, "איליום". בכלל, אני מוקפת מילים. וזה החלק הנפלא. וזה החלק שאני אוהבת. וכל השאר זה כל השאר.
גם זה נמצא שם, בין השאר, על הלוח:
"הוא נכנס לסלון החשוך בו ישנה על הספה. שוב, כמו בפעם הראשונה שבאה אליו, הביט בה ותהה מה היא עושה כאן, אצלו.
היא המהמה בשנתה. הוא קרב אליה, חושב שהיא חולמת חלום רע. בעדינות הוא שם את ידו על כתפה. שידו תאחז בה, שלא תאבד בחלומותיה. היא פקחה את עיניה אליו, הביטה בו רגע, כלא מזהה אותו ואז חייכה אליו ואמרה 'כמה אור, דניאל, כמה אור'. היא הביאה שתי אצבעות אל פיה, כמי שמתכוון לנשק מזוזה, ואת האצבעות המנושקות הניחה על המקום בו פיו ולחיו נפגשים. היא השתהתה שם לרגע ואז העבירה את אצבעותיה על שפתיו, מתעכבת עליהן, והחזירה אותן לשפתיה. עיניה נעצמו והיא חזרה ואמרה 'כמה אור. כמה אור.' כל זה לקח שנייה. פחות משנייה. זה קרה כל כך מהר עד שהוא לא היה בטוח שזה אכן קרה. אבל היא נגעה בו. והמבט בעיניה כשאמרה 'כמה אור'. כשחזר בראשו על הרגע הזה, על שבריר הרגע הזה, הוא לא הבין מה קרה בו. לו. מה קרה לו עכשיו. היא חזרה לשנתה. קצות אצבעותיה (האצבעות שנגעו בפיו) עדיין קרובות לפה, שעוד החזיק רמז לחיוך. האם חלמה על מישהו אחר? אבל אמרה את שמו. שמי. הביטה בי. הוא קם ממקומו לידה. למה היא באה אלי, חשב והלך לחדר השני."
לפעמים הייתי רוצה להיות מסוגלת לכתוב ככה. מי שכתב את זה, בוודאי יכול לכבוש ערים.
כידוע, בימים אלו מציינים חמש שנים למותה של דליה רביקוביץ. ציונים כאלה מזמינים את מוספי ספרות לפרסם איזה שיר שלא ראה אור, זכרונות של אנשים שהכירו אותה, וזה גם זמן טוב להשיק ספר חדש שכולל את כל שיריה. מה כבר יש להגיד.
אבל כשמופיעה "ביקורת" כזו של יהודה ויזן, אי אפשר שלא להגיב על הדברים.
יהודה ויזן, לקח על עצמו את התפקיד לייתר את דליה רביקוביץ. לדחוק אותה לזרועות של "דודות ספרותיות" ומורות לספרות ולהכריז ש"אל אותן הפסגות השיריות שאליהן העפילה רביקוביץ בספרה הראשון היא [...]לא חזרה עוד". הוא ממשיך ואומר שהיא מעולם לא יצרה "נוסח פואטי עצמאי של ממש". אמירות כאלה מפגינות אך ורק את חוסר הידע וההבנה של ויזן בנוגע ליצירתה של דליה רביקוביץ.
אני מנסה להבין את המהלך (אם אפשר לקרוא לאמירה לא אחראית, לא מגובשת ולא מוסברת כמו זו "מהלך") שנעשה כאן. לשם מה היינו צריכים לקרוא את הדברים האלו? אין בהם הרבה מעבר לנבזיות, הם אינם חכמים או מחכימים ואפילו לא מקוריים במיוחד.
הדברים של ויזן מהדהדים את דבריו של דו מירון בנוגע לשירתה של גולדברג שכתב בשנת 1999. ("האומץ לחולין וקריסתו"). גם שם טען מירון שמלבד ספר השירים הראשון שלה, טבעות עשן, לא הצליחה גולדברג לומר משהו מקורי או מוצלח, ולשמר משהו מאותה "אותנטיות" שמצא בספרה הראשון. מלבד, אולי, שיריה האחרונים, בה הצליחה גולדברג לחזור אל אותם אלמנטים שהפכו לדעתו, את ספרה הראשון למוצלח. אבל כשמירון טוען טענה כזו, הוא גם טורח לבסס אותה ולהסביר אותה, ויש לו את הידע והכישורים להעמיד טענה משמעותית שכזו. לא חייבים להסכים איתה, ניתן לטעון גם אחרת, ניתן לשרטט מהלכים שונים. אבל אי אפשר להביא אמירה כזו בכמה מאות מילים באתר, בלי שום דבר שיתמוך בה ויסביר למה טענות כמו של ויזן הן פחות מגוחכות ופופוליסטיות ממה שהן נשמעות.
ויזן, על דעת עצמו, קובע את "מותה הפואטי" של רביקוביץ אחרי ספר השירה הראשון שלה, "אהבת תפוח הזהב". הוא מתעלם משירים מצויינים שלה שפורסמו לאורך כל שנות יצירתה, ולמורכבות של הקול הפואטי שלה, שאכן השתנה מהספר הראשון שלה. כמו אצל כל משורר, גם הטוב שביניהם, לא כל שיר ושיר הוא יצירת מופת שנחרתת בזיכרון. אבל אי אפשר להגיד שלא היו שיאים פואטיים בכתיבתה מאז אהבת תפוח הזהב או שהיא לא הצליחה ליצור קול ייחודי ומיוחד.
על פי ויזן, רביקוביץ היא "משוררת של מורות לספרות". היא "תמיד 'בובה ממוכנת', תמיד ה'מריונטה'". בכך שהוא בוחר לציין את שני השירים האלה, הידועים והנלמדים ביותר, דוחף את עצמו ויזן, על אף נסיונו להיראות כמי שבועט באמירות המוסכמות, לאמירה מוסכמת כזו. אצל ויזן, רביקוביץ תמיד תהיה אותה בובה, לא כי היא באמת כזו, אלא כי הוא לא טורח להביט, להביט לעומק מעבר למה שלמד, כנראה אצל אותן המורות לספרות, שהוא לועג להן. הוא מתבונן בשיריה בצורה רדודה, והפלא ופלא, מגיע למסקנה ששירתה רדודה אף היא. ויזן כותב על רביקוביץ ש"אין טעם במשורר שאינו מאמין בכוחו הבורא, אין טעם במשורר שאינו מאמין." ואין טעם במשוררת ענקית, אם אין מי שיידע לקרוא אותה.
לא נשארו הרבה משוררים גדולים לבעוט בהם. מספרם הולך ומצטמצם, ובזמנים קשים אלו, בהם צריך ממש לחפש במי עוד אפשר לבעוט, בארונו של עוד איזה משורר ניתן לתקוע מסמר אחרון, לא מפתיע שגם תורה של רביקוביץ הגיע. משוררים מתים הם טרף קל. רק חבל שויזן אפילו לא מכבד את הבעיטה שלו באמירות מבוססות, שבאות מתוך הבנת הפואטיקה של רביקוביץ, ונצמדת לאמירות שטחיות ובנאליות. מה גם, שבניגוד לבועטים גדולים אחרים מההיסטוריה הפואטית החבולה, הביקורת של ויזן לא באה להציע משהו אחר, (אולי) טוב יותר ממה שיש לרביקוביץ להציע. גם לבעוט צריך לדעת.
אני מאחלת אחוז אחד מהכישרון הפואטי ומהידע התרבותי והלשוני שהיה לרביקוביץ לרוב הגדול של המשוררים שכותבים היום שירה. וגם לאלה שכותבים עליה.
