יום רביעי, 29 בספטמבר 2010

צודק כמו אור


קובי אור הוא אחד ממצרפי המילים (כמו שהוא בוחר לקרוא לעצמו, כי כתיבה, הוא אומר "שמורה לאנשים כמו סמואל בקט או דליה רביקוביץ'") שאני אוהבת לקרוא.
יש לו בלוג חדש שנקרא קרמטוריום, והיום פורסם ראיון איתו בגלריה, בעיתון הארץ.

את אור פגשתי בפעם הראשונה כשהייתי בת שש-עשרה, בבית אריאלה. הוא דיבר על שירים ועל שירה באופן שהסעיר אותי אז, גם בגלל שגיל שש-עשרה הוא גיל נוח להסתערות, אבל גם בגלל הדרך שלו לנסח דברים, שתמיד יש בה גובה ונמיכות, במידה כמעט שווה, ושתמיד השפיעה עלי בצורה דומה, גם כשהגיל ההוא היה כבר מאחורי.

לפני כמה שנים, הוא, בעז כהן ויוסי בבליקי הוציאו יחד דיסק שנקרא "צודק כמו גשם", שאפשר להוריד ולרכוש בשיטת "רכישת אמון".
מתוכו השיר "נגד", הוא השיר האהוב עלי. אפשר לשמוע אותו כאן.

יום שבת, 25 בספטמבר 2010

it's funny coz it's true

"ובכן, אני חייבת לזוז. אני מקווה שנשוב וניפגש. עם זאת, אעניק לך עצה בחינם."

"היא תעלה לי משהו?"

"מה? הרגע אמרתי שהיא בחינם!" אמרה מרת טיק."

"כן, אבל אבא שלי אומר שעל עצות שניתנות בחינם לעתים קרובות משלמים ביוקר," אמרה טיפני.

מרת טיק עיקמה את חוטמה. "זו עצה שלא תסולא בפז," אמרה. "את מקשיבה?"

"כן," אמרה טיפני.

"יופי. עכשיו... אם תאמיני בעצמך..."

"כן?"

"...ותאמיני בחלומות שלך..."

"כן?"

"...ותמצאי את הכוכב שלך בשמיים..." המשיכה מרת טיק.

"כן?"

"...עדיין תפסידי לאנשים שבילו את הזמן שלהם בעבודה קשה ולמידה ולא היו כל כך עצלנים. להתראות."

(מתוך בני החורין הקטנים, מאת טרי פרצ'ט)

יום רביעי, 22 בספטמבר 2010

"להתקדם מעט קט"

ערב חג.

אני לבד בבית. השכונה שבה אני גרה כל כך שקטה בערב. אני שומעת צרצרים. אני אמורה לעבוד, כל הזמן אני אמורה לעבוד, וכל הזמן אני מוצאת דברים אחרים שמעניינים אותי יותר. כל מיני דברים שאני צריכה (צריכה) לקרוא עכשיו (עכשיו). שירים שכתבו על סיביל. "חתול בגשם" של המינגוויי. איזה בלוג שרציתי לקרוא ממזמן, של מישהי שכותבת ספרים ומצליחה לעורר בי את הצורך לכתוב כאן. כבר שבועיים שאני לא מצליחה לחשוב על משהו שאני רוצה לפרסם. מה יש לי לומר שלא אמרו לפני יותר טוב (אפילו את המשפט הזה אמרו. ויותר טוב).

אני תקועה באיך לא להיתקע. קוראת את השורות האלה מתוך הדיאלוג "סופיסטן": "יחזק לבו, תיאוטיטוס, של מי שעולה בידו להתקדם מעט קט בכל צעד מצעדיו. שאם מתוך כך יאמר נואש, מה יעשה באותן הפעמים שבהן לא יתקדם כלל או אף יסוג אחורה? איש אשר כזה, לפי הפתגם, 'לעולם לא יכבוש עיר'!", שתלויות ליד שולחן העבודה שלי, ומנסה להסתפק בימים שבהם נדמה שאכן, התקדמתי רק "מעט קט", אם בכלל.

אני מלכת הסחות הדעת. אני אלופה בלהתחיל מחברות. מסמכי וורד. פוסטים. ספרים (לקרוא או לכתוב, אתם תוהים. תתהו). אם דברים היו יוצאים מראשי אל העולם בקצב שבו קורה ההיפך (כלומר נכנסים מן העולם פנימה), הייתי כובשת ערים רבות. כן, ערים רבות. או לפחות, כך אפשר לומר ומי יוכיח ההיפך.

ועוד משהו שתלוי לימיני. "'לבך יקר משהיה', אמר שייקספיר, קולו מונוטוני. 'כי בו כל הלבבות אשר אמרתי: מתו. שם אהבה, שברים של אהבות, וכל רעי שלמתים דימיתי'". דווקא מתוך ספר שלא כל כך אהבתי, "איליום". בכלל, אני מוקפת מילים. וזה החלק הנפלא. וזה החלק שאני אוהבת. וכל השאר זה כל השאר.

גם זה נמצא שם, בין השאר, על הלוח:

"הוא נכנס לסלון החשוך בו ישנה על הספה. שוב, כמו בפעם הראשונה שבאה אליו, הביט בה ותהה מה היא עושה כאן, אצלו.

היא המהמה בשנתה. הוא קרב אליה, חושב שהיא חולמת חלום רע. בעדינות הוא שם את ידו על כתפה. שידו תאחז בה, שלא תאבד בחלומותיה. היא פקחה את עיניה אליו, הביטה בו רגע, כלא מזהה אותו ואז חייכה אליו ואמרה 'כמה אור, דניאל, כמה אור'. היא הביאה שתי אצבעות אל פיה, כמי שמתכוון לנשק מזוזה, ואת האצבעות המנושקות הניחה על המקום בו פיו ולחיו נפגשים. היא השתהתה שם לרגע ואז העבירה את אצבעותיה על שפתיו, מתעכבת עליהן, והחזירה אותן לשפתיה. עיניה נעצמו והיא חזרה ואמרה 'כמה אור. כמה אור.' כל זה לקח שנייה. פחות משנייה. זה קרה כל כך מהר עד שהוא לא היה בטוח שזה אכן קרה. אבל היא נגעה בו. והמבט בעיניה כשאמרה 'כמה אור'. כשחזר בראשו על הרגע הזה, על שבריר הרגע הזה, הוא לא הבין מה קרה בו. לו. מה קרה לו עכשיו. היא חזרה לשנתה. קצות אצבעותיה (האצבעות שנגעו בפיו) עדיין קרובות לפה, שעוד החזיק רמז לחיוך. האם חלמה על מישהו אחר? אבל אמרה את שמו. שמי. הביטה בי. הוא קם ממקומו לידה. למה היא באה אלי, חשב והלך לחדר השני."

לפעמים הייתי רוצה להיות מסוגלת לכתוב ככה. מי שכתב את זה, בוודאי יכול לכבוש ערים.

יום שלישי, 7 בספטמבר 2010

ביקורת על נתניה מאת דרור בורשטיין


המוטו של הספר "נתניה" מאת דרור בורשטיין לקוח מאחד מהספרים שאני אוהבת במיוחד, עם הלילה הזה מאת אלחנדרה פיסארניק, בתרגומה של טל ניצן:

"גם כשאני אומרת שמש וירח וכוכב אני
מתכוונת לדברים שקורים לי."

מצד אחד, אין הפרדה בין העולם ל"אני". כל הדברים קשורים אלי, קורים לי. הדברים הגדולים ביותר והרחוקים ממני ביותר, מתרחשים כאירועים אישיים שלי. זה נכון מהבחינה הזאת שהכל עובר דרך התודעה שלי. השמש לא תתקיים מבחינתי, אם אני לא אהיה קיימת כדי לחוות אותה, במובן זה השמש היא משהו שקורה לי, באופן שאני תופסת אותה.

יש צניעות באמירה כזו, וגם אגוצנטריות גאה. (כמו להגיד "רק על עצמי לספר ידעתי") הדברים הרחוקים והגדולים ביותר הופכים לאירועים פרטיים, ואני, הפרטית תופסת חלק שווה להם בעולם. (שלוש פעמים מופיע ה"אני" בשורות אלו. "אני" ו"אני" ו"לי", מול שלושת העצמים השמיימים, "שמש וירח וכוכב").

ספרו של בורשטיין כתוב כמונולוג, שמתחיל מנקודת מוצא קטנה, פרטית, של אדם היושב על ספסל בשדרות סמאטס בתל אביב. אבל גם האדם היושב לבדו על ספסל, נטוע במרחב הציבורי, והעולם והזמן חולפים על פניו. הספסל הוא רק נקודת מוצא, ממנה ינוע הדובר אחורה וקדימה בזמן, הפרטי האוטוביוגרפי, ובזמן הגדול, הנמדד במליוני ובליוני שנים. המונולוג נע מעלה ומטה אל הכוכבים ובחזרה מהם, ולכל הצדדים באיזכורים מספרויות שונות. כל הדברים האלו, קורים לו, לדובר. כמו השמש והירח והכוכב אצל פיסארניק.

הספר מעורר את שתי התחושות האלה. האחת היא תחושת הפליאה של הדובר לנוכח מליוני הקשרים המתקיימים בכל רגע בעולם. כל דבר קשור לכל דבר אחר, ביודעין או שלא ביודעין, ואין דבר, גדול או קטן שאינו חלק מהמערכת. ומצד שני התחושה שהכל קורה לו, והכל חשוב מאוד ורציני. הראשונה היא הצד החזק של הספר, והתחושה השנייה היא החולשה שלו. משהו בטון המונולוגי של הספר, אותו דובר שהכל קורה לו, אינו משכנע. הקטעים בספר בהם הדובר מספר על עולם הטבע, מעוררים יותר רגש מאשר חלק מהאירועים מעברו עליהם הוא מספר.

מי שמפליא ביכולת שלו לעסוק מצד אחד בעולם על כל תופעותיו ומצד שני באדם הפרטי, המקרי, הוא יואל הופמן, בכל ספריו. במהלך הקריאה ב"נתניה", נזכרתי בהופמן שוב ושוב (וזה, בעיני, אחד החסרונות של הספר). בתחילת הספר אומר הדובר ש"כל ספר מתחיל להיכתב על הדף הריק שבסוף ספר אחר" (עמ' 13), ונדמה שספר זה התחיל להיכתב בדף הריק של ספר של הופמן. תפיסת עולמם של בורשטיין והופמן דומים במידה מסויימת. שתיהן נסמכות על תורות דאואיסטיות. תפיסת עולם זו מדגישה את קשרי הגומלין בין כל שמתקיים בעולם. אבל הופמן מצליח יותר להדגיש את המשחקיות וההומור שטמונות בהשקפת עולם כזו.

"התפאורה לספר הזה [שכחתי לומר] היא
העולם. זבובים - יש בו. הוא איננו מתעלם מן
ההיסטוריה. אגממנון למשל. חנויות טקסטיל
במקום שהן מצויות - נכנסות בו. בכיכר פריז
למשל. בחיפה.
יש בו אינספור שליחים [של פיצה וכולי]. חלקם
רוכבים על אופניים.
אף שהוא כמעט שטוח ממדי החלל שבו הם
אינסופיים. אי אפשר להזכיר את כל הכוכבים
אבל הם נכנסים בו."

( יואל הופמן, Curriculum Vitae, פרגמנט מס'32).

למרות הגישות הדומות, השילוב בין הפרטי והקטן, אל הדברים הרחוקים והגדולים, הקשר שמתקיים כל הזמן בין כל הדברים, והנימה האישית הווידויית (כביכול, אין דבר שיש להיזהר ממנו יותר מהמילה "אני"), שממנה נמסרים הדברים, משהו שעובד מצויין אצל הופמן, לא מסתדר לגמרי אצל בורשטיין. למרות הצניעות, וההבנה שאנחנו מאוד קטנים בעולם מאוד גדול, שאנו חלק ממערכת מורכבת שאת כל מרכיביה לא נוכל להכיל, למרות היופי הגדול ששישנו בספר (והוא ישנו), משהו בו נשאר מרוחק. אולי הניסיון למצוא שוב ושוב את הקשרים בין הדובר לעולם, בין הדובר לעברו ולעמוד עליהם, עולה דווקא תחושה של מישהו שמנותק. שצריך להזכיר לעצמו שוב ושוב, את השמש, את אבותיו, את כל הדברים בעולם שקורים לו ובכך מגדירים אותו. אולי אם ימפה את כל הדברים בעולמו, יוכל סוף סוף למקם גם את עצמו על המפה ולהגיד. "הנה אני. אני כאן."

בספר מובאים ציטוטים ואיזכורים רבים מספרים העוסקים בעולמנו, ובאיומים השונים לכליונו והכחדתו. כל הנפלא הזה, כל שיווי המשקל העדין שנבנה במשך מליוני שנים, עומד בסכנה שברגע אחד שום דבר לא יהיה עוד. ובמידה מסויימת, הספר גם מקונן על העולם, לפני שיאבד (אחר כך יהיה קשה לעשות זאת), אבל גם על עצמו מקונן הדובר. הרי אם העולם הוא משהו שקורה לו, ברגע שיפסיק להתקיים, יפסק גם העולם, ואולי משם נובע הפאתוס בספר, הנוגע בכל פרט, ובסופו של דבר גם קצת מייגע.

בספר הזה יש הרבה מאוד רגעים יפים, וכמו שאמרתי, תחושת הפליאה מן העולם אכן מרגשת ונוגעת. אבל יש משהו בתחושת החשיבות העצמית הנובעת מתוך המונולוג הארוך הזה, שאומר "הכל חשוב", ו"הכל קורה לי", שלא ניתן להתמסר לה בשלמות. אבל הספר מעניין לקריאה, ולו רק בגלל השמש, והירח והכוכב.

וגם: ראיון עם דרור בורשטיין עם צאת ספרו.