ערב חג.
אני לבד בבית. השכונה שבה אני גרה כל כך שקטה בערב. אני שומעת צרצרים. אני אמורה לעבוד, כל הזמן אני אמורה לעבוד, וכל הזמן אני מוצאת דברים אחרים שמעניינים אותי יותר. כל מיני דברים שאני צריכה (צריכה) לקרוא עכשיו (עכשיו). שירים שכתבו על סיביל. "חתול בגשם" של המינגוויי. איזה בלוג שרציתי לקרוא ממזמן, של מישהי שכותבת ספרים ומצליחה לעורר בי את הצורך לכתוב כאן. כבר שבועיים שאני לא מצליחה לחשוב על משהו שאני רוצה לפרסם. מה יש לי לומר שלא אמרו לפני יותר טוב (אפילו את המשפט הזה אמרו. ויותר טוב).
אני תקועה באיך לא להיתקע. קוראת את השורות האלה מתוך הדיאלוג "סופיסטן": "יחזק לבו, תיאוטיטוס, של מי שעולה בידו להתקדם מעט קט בכל צעד מצעדיו. שאם מתוך כך יאמר נואש, מה יעשה באותן הפעמים שבהן לא יתקדם כלל או אף יסוג אחורה? איש אשר כזה, לפי הפתגם, 'לעולם לא יכבוש עיר'!", שתלויות ליד שולחן העבודה שלי, ומנסה להסתפק בימים שבהם נדמה שאכן, התקדמתי רק "מעט קט", אם בכלל.
אני מלכת הסחות הדעת. אני אלופה בלהתחיל מחברות. מסמכי וורד. פוסטים. ספרים (לקרוא או לכתוב, אתם תוהים. תתהו). אם דברים היו יוצאים מראשי אל העולם בקצב שבו קורה ההיפך (כלומר נכנסים מן העולם פנימה), הייתי כובשת ערים רבות. כן, ערים רבות. או לפחות, כך אפשר לומר ומי יוכיח ההיפך.
ועוד משהו שתלוי לימיני. "'לבך יקר משהיה', אמר שייקספיר, קולו מונוטוני. 'כי בו כל הלבבות אשר אמרתי: מתו. שם אהבה, שברים של אהבות, וכל רעי שלמתים דימיתי'". דווקא מתוך ספר שלא כל כך אהבתי, "איליום". בכלל, אני מוקפת מילים. וזה החלק הנפלא. וזה החלק שאני אוהבת. וכל השאר זה כל השאר.
גם זה נמצא שם, בין השאר, על הלוח:
"הוא נכנס לסלון החשוך בו ישנה על הספה. שוב, כמו בפעם הראשונה שבאה אליו, הביט בה ותהה מה היא עושה כאן, אצלו.
היא המהמה בשנתה. הוא קרב אליה, חושב שהיא חולמת חלום רע. בעדינות הוא שם את ידו על כתפה. שידו תאחז בה, שלא תאבד בחלומותיה. היא פקחה את עיניה אליו, הביטה בו רגע, כלא מזהה אותו ואז חייכה אליו ואמרה 'כמה אור, דניאל, כמה אור'. היא הביאה שתי אצבעות אל פיה, כמי שמתכוון לנשק מזוזה, ואת האצבעות המנושקות הניחה על המקום בו פיו ולחיו נפגשים. היא השתהתה שם לרגע ואז העבירה את אצבעותיה על שפתיו, מתעכבת עליהן, והחזירה אותן לשפתיה. עיניה נעצמו והיא חזרה ואמרה 'כמה אור. כמה אור.' כל זה לקח שנייה. פחות משנייה. זה קרה כל כך מהר עד שהוא לא היה בטוח שזה אכן קרה. אבל היא נגעה בו. והמבט בעיניה כשאמרה 'כמה אור'. כשחזר בראשו על הרגע הזה, על שבריר הרגע הזה, הוא לא הבין מה קרה בו. לו. מה קרה לו עכשיו. היא חזרה לשנתה. קצות אצבעותיה (האצבעות שנגעו בפיו) עדיין קרובות לפה, שעוד החזיק רמז לחיוך. האם חלמה על מישהו אחר? אבל אמרה את שמו. שמי. הביטה בי. הוא קם ממקומו לידה. למה היא באה אלי, חשב והלך לחדר השני."
לפעמים הייתי רוצה להיות מסוגלת לכתוב ככה. מי שכתב את זה, בוודאי יכול לכבוש ערים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה