המוטו של הספר "נתניה" מאת דרור בורשטיין לקוח מאחד מהספרים שאני אוהבת במיוחד,
עם הלילה הזה מאת אלחנדרה פיסארניק, בתרגומה של טל ניצן:
"גם כשאני אומרת
שמש וירח וכוכב אני
מתכוונת לדברים שקורים לי."
מצד אחד, אין הפרדה בין העולם ל"אני". כל הדברים קשורים אלי, קורים לי. הדברים הגדולים ביותר והרחוקים ממני ביותר, מתרחשים כאירועים אישיים שלי. זה נכון מהבחינה הזאת שהכל עובר דרך התודעה שלי. השמש לא תתקיים מבחינתי, אם אני לא אהיה קיימת כדי לחוות אותה, במובן זה השמש היא משהו שקורה לי, באופן שאני תופסת אותה.
יש צניעות באמירה כזו, וגם אגוצנטריות גאה. (כמו להגיד "רק על עצמי לספר ידעתי") הדברים הרחוקים והגדולים ביותר הופכים לאירועים פרטיים, ואני, הפרטית תופסת חלק שווה להם בעולם. (שלוש פעמים מופיע ה"אני" בשורות אלו. "אני" ו"אני" ו"לי", מול שלושת העצמים השמיימים, "שמש וירח וכוכב").
ספרו של בורשטיין כתוב כמונולוג, שמתחיל מנקודת מוצא קטנה, פרטית, של אדם היושב על ספסל בשדרות סמאטס בתל אביב. אבל גם האדם היושב לבדו על ספסל, נטוע במרחב הציבורי, והעולם והזמן חולפים על פניו. הספסל הוא רק נקודת מוצא, ממנה ינוע הדובר אחורה וקדימה בזמן, הפרטי האוטוביוגרפי, ובזמן הגדול, הנמדד במליוני ובליוני שנים. המונולוג נע מעלה ומטה אל הכוכבים ובחזרה מהם, ולכל הצדדים באיזכורים מספרויות שונות. כל הדברים האלו, קורים לו, לדובר. כמו השמש והירח והכוכב אצל פיסארניק.
הספר מעורר את שתי התחושות האלה. האחת היא תחושת הפליאה של הדובר לנוכח מליוני הקשרים המתקיימים בכל רגע בעולם. כל דבר קשור לכל דבר אחר, ביודעין או שלא ביודעין, ואין דבר, גדול או קטן שאינו חלק מהמערכת. ומצד שני התחושה שהכל קורה
לו, והכל חשוב מאוד ורציני. הראשונה היא הצד החזק של הספר, והתחושה השנייה היא החולשה שלו. משהו בטון המונולוגי של הספר, אותו דובר שהכל קורה לו, אינו משכנע. הקטעים בספר בהם הדובר מספר על עולם הטבע, מעוררים יותר רגש מאשר חלק מהאירועים מעברו עליהם הוא מספר.
מי שמפליא ביכולת שלו לעסוק מצד אחד בעולם על כל תופעותיו ומצד שני באדם הפרטי, המקרי, הוא יואל הופמן, בכל ספריו. במהלך הקריאה ב"נתניה", נזכרתי בהופמן שוב ושוב (וזה, בעיני, אחד החסרונות של הספר). בתחילת הספר אומר הדובר ש"כל ספר מתחיל להיכתב על הדף הריק שבסוף ספר אחר" (עמ' 13), ונדמה שספר זה התחיל להיכתב בדף הריק של ספר של הופמן. תפיסת עולמם של בורשטיין והופמן דומים במידה מסויימת. שתיהן נסמכות על תורות דאואיסטיות. תפיסת עולם זו מדגישה את קשרי הגומלין בין כל שמתקיים בעולם. אבל הופמן מצליח יותר להדגיש את המשחקיות וההומור שטמונות בהשקפת עולם כזו.
"התפאורה לספר הזה [שכחתי לומר] היא
העולם. זבובים - יש בו. הוא איננו מתעלם מן
ההיסטוריה. אגממנון למשל. חנויות טקסטיל
במקום שהן מצויות - נכנסות בו. בכיכר פריז
למשל. בחיפה.
יש בו אינספור שליחים [של פיצה וכולי]. חלקם
רוכבים על אופניים.
אף שהוא כמעט שטוח ממדי החלל שבו הם
אינסופיים. אי אפשר להזכיר את כל הכוכבים
אבל הם נכנסים בו."
( יואל הופמן,
Curriculum Vitae, פרגמנט מס'32).
למרות הגישות הדומות, השילוב בין הפרטי והקטן, אל הדברים הרחוקים והגדולים, הקשר שמתקיים כל הזמן בין כל הדברים, והנימה האישית הווידויית (כביכול, אין דבר שיש להיזהר ממנו יותר מהמילה "אני"), שממנה נמסרים הדברים, משהו שעובד מצויין אצל הופמן, לא מסתדר לגמרי אצל בורשטיין. למרות הצניעות, וההבנה שאנחנו מאוד קטנים בעולם מאוד גדול, שאנו חלק ממערכת מורכבת שאת כל מרכיביה לא נוכל להכיל, למרות היופי הגדול ששישנו בספר (והוא ישנו), משהו בו נשאר מרוחק. אולי הניסיון למצוא שוב ושוב את הקשרים בין הדובר לעולם, בין הדובר לעברו ולעמוד עליהם, עולה דווקא תחושה של מישהו שמנותק. שצריך להזכיר לעצמו שוב ושוב, את השמש, את אבותיו, את כל הדברים בעולם שקורים לו ובכך מגדירים אותו. אולי אם ימפה את כל הדברים בעולמו, יוכל סוף סוף למקם גם את עצמו על המפה ולהגיד. "הנה אני. אני כאן."
בספר מובאים ציטוטים ואיזכורים רבים מספרים העוסקים בעולמנו, ובאיומים השונים לכליונו והכחדתו. כל הנפלא הזה, כל שיווי המשקל העדין שנבנה במשך מליוני שנים, עומד בסכנה שברגע אחד שום דבר לא יהיה עוד. ובמידה מסויימת, הספר גם מקונן על העולם, לפני שיאבד (אחר כך יהיה קשה לעשות זאת), אבל גם על עצמו מקונן הדובר. הרי אם העולם הוא משהו שקורה לו, ברגע שיפסיק להתקיים, יפסק גם העולם, ואולי משם נובע הפאתוס בספר, הנוגע בכל פרט, ובסופו של דבר גם קצת מייגע.
בספר הזה יש הרבה מאוד רגעים יפים, וכמו שאמרתי, תחושת הפליאה מן העולם אכן מרגשת ונוגעת. אבל יש משהו בתחושת החשיבות העצמית הנובעת מתוך המונולוג הארוך הזה, שאומר "הכל חשוב", ו"הכל קורה לי", שלא ניתן להתמסר לה בשלמות. אבל הספר מעניין לקריאה, ולו רק בגלל השמש, והירח והכוכב.
וגם:
ראיון עם דרור בורשטיין עם צאת ספרו.
