ציטוט

"זה בסדר. זה בסדר, היא אומרת לעצמה. לא בכל דבר צריך להחזיק כדי שיהיה שלך. יש דברים מן הפרא, מן החי, שרק מן הראוי שיהיו קצת מעבר להישג ידך."

(אדית פרל, מתוך "נמר", עמ' 177)

מתנה מתנה מתנה לחג

"אפשר לעזור?"
"כן, אני צריכה ספר."
"משהו מסויים?"
"לא, אני צריכה מתנה למישהי."
"מה היא אוהבת לקרוא?"
"אני לא יודעת. אני אפילו לא יודעת אם היא אוהבת לקרוא."
(נפלא. אני חושבת. אז למה את פה?)
"אז איזה סגנון של ספר חשבת לתת לה?"
"משהו טוב."
(חבל, כי יש לנו כמה דברים אויומים ונוראיים במבצע עכשיו. אבל אם את מתעקשת על טוב...)
"זה ספר מצויין שקרא...."
"יופי, אפשר להחליף, נכון?"
"כן, אפשר להחליף."

זה דיאלוג שמתנהל עשרות פעמים ביום בכל חנות ספרים, הקרובה לביתכם או שלא. אני מנסה להבין את הנהירה לחנויות הספרים לפני החג. קודם כל, אפשר לשער שהיא דומה לכל שאר הנהירות לכל שאר החנויות בתקופה זו, אולי נוהרים לחנות הספרים בדרך לנהירה אחרת, לחנות אחרת. כך שהדגש הוא יותר על "הנהירה" ופחות על "הספרים".
ואני מניחה שספר יכול להיות מתנה אלגנטית, "מכובדת" ונאה. אבל מה שאנשים באמת קונים בתקופות האלו, אלו פתקי החלפה עטופים בספר.
רוב האנשים יקנו ספר חדש, או ספר שבמבצע, או ספר שהמוכר המליץ להם עליו. לרוב זה יהיה ספר שמאחד את כל השלושה. אבל אף ספר לא יהיה שלם בלי פתק ההחלפה. וזה הגיוני. כי כולם קונים את אותם ספרים (חדש, מבצע, מוכר), ולכן הרבה מאוד אנשים מגיעים אחרי החג עם שלושה עותקים מאותו הספר שקיבלו במתנה. מה גם שהערך של הספר שרכשו אף פעם לא באמת ידוע לרוכשי המתנה (חדש, מבצע, מוכר), אז שהם יבחרו כבר משהו אחר אם הם רוצים.
אם כבר האנשים שמקבלים את המתנה בכל מקרה יגיעו לחנות לבחור להם משהו שהם באמת רוצים, לא עדיף לוותר על התהליך ופשוט לקנות כרטיס מתנה?

אני אוהבת לתת לאנשים ספרים. אבל כשמישהו מקבל ממני ספר, זה בגלל אחת משתי סיבות. הראשונה היא שאני מכירה את מקבל המתנה ויודעת איזה ספר הוא יאהב, והשנייה היא שקראתי ספר מצויין ואני רוצה שכל מי שאני יכולה לחשוב עליו יקרא אותו. (במקרה הזה, אגב, הוא גם לא יזכה לפתק החלפה).
בכל מקרה אחר, אפשר לתת שוקולד. אף פעם לא ראיתי מישהו מחליף שוקולד.



"'חג שמח': ניצחון האופטימיות על הניסיון"
דורון רוזנבלום.

סיכום שבועי (קצר ומאוחר) 30.8.2010

סנקה - שני תרגומים חדשים ומצויינים ראו אור לא מזמן. גם דרור בורשטיין כותב עליהם כאן. את "על קוצר החיים" קראתי. מצד אחד קריאה בו מקצרת את החיים בכשעתיים, אבל מצד שני אחריו קשה יותר לבזבז זמן על זוטות. כך שמדובר ברווח נקי.
עוד מכתב של סנקה שפורסם ב"תרבות וספרות"של הארץ לפני מספר שבועות, שמזהיר מפני קריאה תאוותנית. "ריבוי ספרים הוא הסחת דעת", הוא אומר. ארבע במאה, אחד ועוד אחד, שניים בעשר, ראו הוזהרתם. לא יכולה להגיד שאני פטורה מתאוותנות שכזו (בכל זאת, איך אתם חושבים ש"על קוצר החיים" מצא את דרכו אלי?), אבל אי אפשר להגיד שאני לא מנסה.

דקה - כתב העת חוגג ארבע שנים, שש גליונות. ביום שבת הקרוב, ה-4.9.2010, ערב השקה לגיליון החדש, רח' רוטשילד 12, תל אביב משעה 18:00.

תגובה לביקורת על דליה רביקוביץ

כידוע, בימים אלו מציינים חמש שנים למותה של דליה רביקוביץ. ציונים כאלה מזמינים את מוספי ספרות לפרסם איזה שיר שלא ראה אור, זכרונות של אנשים שהכירו אותה, וזה גם זמן טוב להשיק ספר חדש שכולל את כל שיריה. מה כבר יש להגיד.

אבל כשמופיעה "ביקורת" כזו של יהודה ויזן, אי אפשר שלא להגיב על הדברים.

יהודה ויזן, לקח על עצמו את התפקיד לייתר את דליה רביקוביץ. לדחוק אותה לזרועות של "דודות ספרותיות" ומורות לספרות ולהכריז ש"אל אותן הפסגות השיריות שאליהן העפילה רביקוביץ בספרה הראשון היא [...]לא חזרה עוד". הוא ממשיך ואומר שהיא מעולם לא יצרה "נוסח פואטי עצמאי של ממש". אמירות כאלה מפגינות אך ורק את חוסר הידע וההבנה של ויזן בנוגע ליצירתה של דליה רביקוביץ.

אני מנסה להבין את המהלך (אם אפשר לקרוא לאמירה לא אחראית, לא מגובשת ולא מוסברת כמו זו "מהלך") שנעשה כאן. לשם מה היינו צריכים לקרוא את הדברים האלו? אין בהם הרבה מעבר לנבזיות, הם אינם חכמים או מחכימים ואפילו לא מקוריים במיוחד.

הדברים של ויזן מהדהדים את דבריו של דו מירון בנוגע לשירתה של גולדברג שכתב בשנת 1999. ("האומץ לחולין וקריסתו"). גם שם טען מירון שמלבד ספר השירים הראשון שלה, טבעות עשן, לא הצליחה גולדברג לומר משהו מקורי או מוצלח, ולשמר משהו מאותה "אותנטיות" שמצא בספרה הראשון. מלבד, אולי, שיריה האחרונים, בה הצליחה גולדברג לחזור אל אותם אלמנטים שהפכו לדעתו, את ספרה הראשון למוצלח. אבל כשמירון טוען טענה כזו, הוא גם טורח לבסס אותה ולהסביר אותה, ויש לו את הידע והכישורים להעמיד טענה משמעותית שכזו. לא חייבים להסכים איתה, ניתן לטעון גם אחרת, ניתן לשרטט מהלכים שונים. אבל אי אפשר להביא אמירה כזו בכמה מאות מילים באתר, בלי שום דבר שיתמוך בה ויסביר למה טענות כמו של ויזן הן פחות מגוחכות ופופוליסטיות ממה שהן נשמעות.

ויזן, על דעת עצמו, קובע את "מותה הפואטי" של רביקוביץ אחרי ספר השירה הראשון שלה, "אהבת תפוח הזהב". הוא מתעלם משירים מצויינים שלה שפורסמו לאורך כל שנות יצירתה, ולמורכבות של הקול הפואטי שלה, שאכן השתנה מהספר הראשון שלה. כמו אצל כל משורר, גם הטוב שביניהם, לא כל שיר ושיר הוא יצירת מופת שנחרתת בזיכרון. אבל אי אפשר להגיד שלא היו שיאים פואטיים בכתיבתה מאז אהבת תפוח הזהב או שהיא לא הצליחה ליצור קול ייחודי ומיוחד.

על פי ויזן, רביקוביץ היא "משוררת של מורות לספרות". היא "תמיד 'בובה ממוכנת', תמיד ה'מריונטה'". בכך שהוא בוחר לציין את שני השירים האלה, הידועים והנלמדים ביותר, דוחף את עצמו ויזן, על אף נסיונו להיראות כמי שבועט באמירות המוסכמות, לאמירה מוסכמת כזו. אצל ויזן, רביקוביץ תמיד תהיה אותה בובה, לא כי היא באמת כזו, אלא כי הוא לא טורח להביט, להביט לעומק מעבר למה שלמד, כנראה אצל אותן המורות לספרות, שהוא לועג להן. הוא מתבונן בשיריה בצורה רדודה, והפלא ופלא, מגיע למסקנה ששירתה רדודה אף היא. ויזן כותב על רביקוביץ ש"אין טעם במשורר שאינו מאמין בכוחו הבורא, אין טעם במשורר שאינו מאמין." ואין טעם במשוררת ענקית, אם אין מי שיידע לקרוא אותה.

לא נשארו הרבה משוררים גדולים לבעוט בהם. מספרם הולך ומצטמצם, ובזמנים קשים אלו, בהם צריך ממש לחפש במי עוד אפשר לבעוט, בארונו של עוד איזה משורר ניתן לתקוע מסמר אחרון, לא מפתיע שגם תורה של רביקוביץ הגיע. משוררים מתים הם טרף קל. רק חבל שויזן אפילו לא מכבד את הבעיטה שלו באמירות מבוססות, שבאות מתוך הבנת הפואטיקה של רביקוביץ, ונצמדת לאמירות שטחיות ובנאליות. מה גם, שבניגוד לבועטים גדולים אחרים מההיסטוריה הפואטית החבולה, הביקורת של ויזן לא באה להציע משהו אחר, (אולי) טוב יותר ממה שיש לרביקוביץ להציע. גם לבעוט צריך לדעת.

אני מאחלת אחוז אחד מהכישרון הפואטי ומהידע התרבותי והלשוני שהיה לרביקוביץ לרוב הגדול של המשוררים שכותבים היום שירה. וגם לאלה שכותבים עליה.

"כשאני לבד אני לא שם" - מוריס בלאנשו

"השליטה של הכותב היא לא ביד הכותבת, היד ה"חולה" שלעולם אינה מרפה מהעיפרון – שאינה יכולה להרפות ממנו בגלל שאת מה שהיא מחזיקה, היא לא באמת מחזיקה; מה שהיא מחזיקה שייך לממלכת הצללים, והיא עצמה צל." (עמ' 25)

"כתיבה היא האינסופי, התמידי. הכותב, כבר נאמר, מוותר על אמירת 'אני'. (עמ' 26)

"כשכתיבה היא לגלות את האינסופי, הנצחי, הכותב שנכנס לתחום הזה לא משאיר את עצמו מאחור כדי לגשת לאוניברסאלי. הוא לא נע לעבר עולם בטוח יותר, עולם נאה או מוצדק יותר שבו הכל יהיה מסודר בהתאם לבהירות חסרת-הפניות של אור היום. הוא לא מגלה את השפה הנערצת שמדברת בכבוד לכולם. מה שמדבר בו, היא העובדה שבדרך זו או אחרת, הוא כבר לא הוא עצמו. הוא אינו מישהו עוד." (עמ' 28)

"כשאני לבד, זה לא אני שם, וזה לא אתה שאני מתרחק ממנו, או מהאחרים, או מהעולם. [...]. כשאני לבד, אני לא שם". (עמ' 251)

הערות לתרגום:

הקטעים תורגמו על ידי מתוך תרגום הספר של מוריס בלאנשו לאנגלית. מספרי העמודים גם הם מתוכו. הספר הוא:

The Space of Literature"", תורגם על ידי אן סמוק, ראה אור ב-1989 בהוצאת אוניברסיטת נאברסקה.

בעברית יצא ספרו "הצעד (שלא) מעבר", בהוצאת רסלינג.

והימים אינם מלאים דיים

והימים אינם מלאים דיים / עזרא פאונד

והימים אינם מלאים דיים
והלילות אינם מלאים דיים
וחיי כעכבר בשדה חומקים
בלי להרעיד גבעול

תרגום: יעל גלוברמן

סיכום שבועי 14.8.2010

שום דבר לא באמת הצליח למשוך את תשומת לבי השבוע, אבל בכל זאת, כמה קטעים משעשעים:

אריק גלסנר (מעריב) כותב בנדיבות נדירה למדי על ספרו החדש של דרור דניאל, "מלך הציפורים", ומפתיע בדימוי: "הסגנון פיוטי אך לא כפיוטיות המשולה לקצף קפה המתחזה לקצפת ואינו אלא חלב ממולא באוויר."

שמעון צימר כותב ב"העיר" על חייו כסופר. "סדר יומו של סופר, אפ עוד לא ידעתם, נראה כמו סדר יומו של בטלן מוחלט.
איש עייף ולמוד אכזבות, קמוט מצח, משועמם בדרך כלל, יושב מול צג המחשב (או במקרה שלי מול קלסר עם דפים) ותובע מעצמו להפיק מילים ומשפטים.
אחת לכמה זמן מתבהרות עיניו של האיש והוא מקיש כמה משפטים על המקלדת. ואז קורה הפלא המכונה השראה. האיש אוהב את המשפטים שהוא כתבץ הוא כל כך אוהב אותם שמבטו מתערפל והוא שוקע בהזייה. בהזייתו רוברט דה נירו ודניאל דיי לואיס קוראים את מילותיו באולם קרנגי הול בעוד הקהל ניצב על רגליו נרגש ומוחא לו כף בהתלהבות".
עוד על מיתוס מלאכתו של הכותב כאן.

בימים אלה, שהתחושה שלי היא ששום ספר חשוב או מעניין באמת מתפרסם כאן (מלבד יוצאי דופן, תמיד יש יוצאי דופן), ושחנויות ספרים חדשות עושות לי ריק, חנויות יד שנייה הופכות להרבה יותר מעניינות. ייתרון ראשון הוא שאף פעם אי אפשר לדעת מה אמצא שם. לפעמים אני יוצאת בידיים ריקות, ולפעמים מוסרת את הארנק שלי על כל תכולתו (פלוס השקלים שגירדתי מתחתית התיק שלי), כי יש ספרים שלא משאירים מאחור.
שבוע שעבר היה אחד כזה. בתירוץ תמים (צריכה את "בעלת הארמון" של לאה גולדברג), נכנסתי לחנות שליד הבית שלי. את "בעלת הארמון" לא קניתי באותו יום. אבל לעומת זאת, מצאתי סםר שאני מחפשת כ-15 שנה. "הגיונות" מאת ארתור שופנהאואר. אמא שלי קראה אותו לפני הרבה מאוד זמן. כל הילדות שלי היתה מלווה בפתגמים בהונגרית, ובציטוטים מתוך "הגיונות". לא היה לה עותק ממנו, ואני התחלתי לפחש אחריו. פעם, בגיל 16 מצאתי אותו ב"קדמת עדן", כשהיו עוד ברחוב קינג ג'ורג'. אבל הוא עלה יותר מדי. ועכשיו מצאתי אותו. במצב מצויין, במחיר קצת יותר מהגון, ושמחתי כמו קוף שמצא את הזנב שלו(זה, למשל, פתגם הונגרי). רק חבל שהוא כותב דברים נוראיים על נשים. אפשר לדלג על החלק הזה בספר.
(חיפשתי תמונה של שופנהאואר, ומצאתי קטע אחר שכתבתי לפני כשנתיים עליו. לא זכרתי אותו בכלל. הוא נמצא כאן)

חוץ ממנו מצאתי, את הספר הגדול של אמבר מאת רוג'ר זילאזני באנגלית. קשה לי עם ספרים שאי אפשר לדחוף לתיק ולקחת לכל מקום, אבל כבר מזמן רציתי לקרוא אותו באנגלית דווקא. מצאתי את "אמנות הסיפור" של לאה גולדברג, שכותבת בחוכמה ובידע על הסיפור הקצר. וספר של גרשם שולם על הקבלה. בסך הכל, מרוצה.

על התובענות

"קח שירים ואל תקרא

עשה אלימות בספר הזה:

ירק עליו, מעך אותו

בעט אותו, צבוט אותו.

זרוק את הספר הזה לים

לראות אם הוא יודע לשחות.

שים אותו על אש הגז

לראות אם הוא עמיד באש.

מסמר אותו, נסר אותו

לראות אם יש לו התנגדות:

הספר הזה הוא סמרטוט של נייר

ואותיות כמו זבובים, ואילו אתה

סמרטוט בשר, אוכל עפר וזב דמים,

בוהה עליו נים ולא נים."

('קח', שירים 1969-1972, מאיר ויזלטיר, ספרי סימן קריאה)

מילים נכנסות ויוצאות מהאופנה. ומדי פעם אני נתקלת במילה שמופיעה בכל מקום, ולא מצליחה להבין מה היא באמת אומרת. "תובעני" היא מילה שצצה לאחרונה בהרבה ביקורות ספרות שאני קוראת ומעוררת בי אי-נוחות בכל פעם שהיא מופיעה. בדרך כלל, "תובענות" של ספר כלפי הקורא מוצגת באור שלילי. ספר מוצג כ"תובעני מדי" בדרישותיו לקורא, ולכן פוגם בחוויית הקריאה, או שהוא יכול להיות "מצויין על אף תובעניותו", ואז ניתן לסלוח לו על כך.

השימוש במונח "תובעני" לגבי ספר או לגבי ספרות, הוא ריק, נטול מתוכן ולא אחראי. המילה אינה אומרת על הספר דבר, ולא מועילה כהוא זה בהבנת יתרונותיו או חסרונותיו, או בהבנה של חוויית הקריאה. יותר מכל היא מצביעה על בעייתיות באופן שבו קוראים ספרים וכותבים ביקורות בעידן הנוכחי.

אני מכירה אנשים תובעניים, שמהם אני נמנעת במידת האפשר, ובמקרים בהם לא ניתן להימנע, ניתן, כך אומרים, לעשות עבודה פנימית כדי לצמצם את השפעתם עלי, ולפעמים זה עובד. אני מכירה עבודות תובעניות, מסיבות שונות, שאת חלקן אני אשמח לבצע על אף תובענותן, וכאלה שלא אהיה מוכנה לעשות עבור (כמעט) כל סכום שיציעו לי.

אני לא מכירה ספרים "תובעניים". ספר, אינו יכול לתבוע ממך דבר. מדובר בחפץ בגודל אחיד, שיכול להיכנס לכל תיק ממוצע, הוא עשוי דפים, לבנים בדרך כלל ועליהם מוטבעים סימנים, רצוי בשפה אותה מכירים, שכן זה מקל על הקריאה. בשנים האחרונות חלה עלייה ניכרת בתשומת הלב המוענקת לעיצובו החיצוני של הספר, מה שמבטיח שהוא יהיה נעים לעין ומזמין ככל שאפשר. ספרים הם שקטים בדרך כלל, אינם מלכלכים, וניתן לסדר אותם בכל דרך. על מדפים, בערימות, על רצפות, שולחנות, לפי צבע, לפי ז'אנר או לפי סדר כרונולוגי. הם אפילו לא מתנגדים הרבה כשהם נדחפים מתחת למיטה (בטעות) ומתגלים שם לאחר תקופה ארוכה, מקומטים קצת ומלאי אבק. כמו שכתב ויזלטיר, ניתן לעשות הרבה לספר, והוא יקבל את הכל בשתיקה. אפשר אפילו לקרוא בו. ואפשר גם לא. ספר, אינו "תובע" ממך דבר.

גם קריאה היא לא תהליך "תובעני". אני לא מכירה אדם אחד מעל גיל תיכון שקרא ספר בעל כורחו. הקריאה היא תהליך פרטי, וכזה שמאפשר את החופש הגדול ביותר. להציץ לסוף הספר כדי לגלות מי הרוצח. לדלג על שלושה עמודים של תיאורי נוף. להגניב אותו לשירותים כשאף אחד לא בבית. לקרוא שורות ממנו בקול רם, כשרק תחתונים לגופך. להניח אותו ולחזור אליו כמה פעמים שרק תרצה. לקרוא את אותו הספר במשך שנה שלמה או לקרוא אותו בלילה אחד. מה בדיוק תובעני בזה?

בפרפראזה על דברי ג'ון קנדי, אני מציעה לא לשאול מה אתה צריך לעשות עבור הספר, אלא מה הספר יכול לעשות עבורך. ספר יכול רק לתת לך דבר-מה, אם הוא ספר טוב ואם אתה מעוניין לקבל אותו. מה שיש לך לתת לו, הוא לא צריך. אם אתה או את מרגישים שהספר "תובע" מכם משהו, אתם לא עושים את זה נכון.

השימוש במילה "תובענות" ביחס לספרים היא בעייתית בשני מובנים. המובן הראשון הוא שתובענות היא לא משהו שנמצא בספר או בטקסט מסויים, תובענות זה משהו שיכול לחוש מי שקורא בספר, לכן היא לא מספקת שום מידע על הספר עצמו, למרות שבמבט ראשון נראה שכן. המובן השני שיוצא מהמובן הראשון הוא, שהאמירה מניחה שהיא יודעת מיהו הקורא שיחוש את אותה תובענות בקריאה של הספר.

אז למה מתכוונים כשאומרים שספר הוא תובעני מדי? כשמשתמשים במילה "תובעני" נוצר הרושם שהופר כאן הסכם. משתמע מכך שהספר "דורש" יותר ממה שהקורא ביקש. הוא "תובע" ממנו משהו שלקורא אין לתת. לפעמים זה ידע, לפעמים זמן, לפעמים זה יכולת להתמודד עם טקסט מורכב, לפעמים העלילה סבוכה מדי. לפי המידה הזאת, הומרוס הוא תובעני. גם שייקספיר, גם אבן גבירול, גם טי.אס אליוט. כולם נורא תובעניים. מישהו היה כותב ביקורת עליהם ואומר שכתיבתם תובענית מדי לקורא? אפשר לומר לי, אולי, תלוי על איזה קורא את מדברת.

וכאן אנחנו מגיעים לעניין "הקוראים". האמירה שספר הוא "תובעני מדי לקורא", היא בעייתית שכן היא רואה לפניה קורא אוניברסאלי כלשהו. היא לא אומרת משהו על הספר, היא אומרת משהו על הקוראים. איזה קורא רואה המבקר מול עיניו כשהוא טוען שספר מסויים יהיה תובעני מדי עבורו? הרי לא כולנו קוראים אותו דבר ואת אותם דברים. האם אותו קורא הוא זה שיוצר את רשימות רבי המכר? ואז זה אומר שכל ספר שיוצא מהגבולות הרדודים משהו של הספרים שאנו רואים באותן רשימות, הוא בעצם נורא תובעני.

רוב הספרות המוצעת בשנים האחרונות לקוראים היא ספרות שאכן מציעה מעט מאוד לקוראיה. היא ריאליסטית עד כאב, פסיכולוגיסטית עד דמעות, ולא דורשת שום ידע מעבר לזה שנמסר בדרמה הנוכחית שמשודרת עכשיו בערוץ 10. וכן, יש גם מקום לספרים כאלה, הרי אי אפשר לקרוא שפינוזה וניטשה כל היום, וצריך גם להתרענן עם ספר שאפשר לקרוא ביומיים ולשכוח תוך יום. השאלה היא, למה יש מקום לכל כך הרבה כאלה, ומה אנחנו עושים כשאנחנו נתקלים בספר שיש לו מעט יותר להציע. בדגש על המילה להציע. ולמה, ברגע שכבר יש ספר כזה, הצורך הראשון הוא להזהיר את הקוראים מפניו.

הביקורות האלו שדוחות ספרים בגלל "תובענותם הרבה כלפי הקורא" בעצם אומרות, הספר הזה שובר את הנורמה. הוא לא יהיה מה שאתם, הקוראים המדומיינים מצפים לו. הוא לא יעביר לכם אחר צהריים קליל בים, הוא יבקש מכם יותר מדי, ראו הוזהרתם. אולי אזהרה לגיטימית למי שרואה את אותו קורא מול עיניו. אבל היא לא אומרת דבר בעל תוכן על הספר. על למה כדאי לקרוא אותו או למה לא כדאי לקרוא אותו.

אבל אני חושבת שיש כעס, תסכול, ומרמור קל, מתחת לשימוש במילה הזאת. כעס על ספר שעלול להיות גדול ממידת הקורא (והמבקר) או פשוט לא מתאים לו. הודאה פשוטה כמו "לא הצלחתי לסיים אותו", "לא הבנתי את כל הציטוטים שמוזכרים שם", "הייתי צריכה לקרוא כל משפט עשר פעמים וגם אז לא הבנתי", או "לא בא לי עכשיו להיכנס לחמש מאות עמודים על נבכי ההיסטוריה הגרוזינית" הופכת להיות ביקורת על הספר, על משהו שנמצא בטקסט עצמו שהופך את הקריאה ל"תובענית". מבקר לא יכול להביא את עצמו להגיד "לא הבנתי כלום, הספר לא דיבר אליי", כי אז זה פוגם בדמותו כמבקר, סוג של מומחה לספרות, אבל הוא יכול להגיד שהספר תובעני מדי, וכך לצאת מכל העניין בכבוד. "לא אהבתי את הספר" היא לא אמירה ביקורתית, "אובייקטיבית", "הספר הוא תובעני מדי לקורא" נשמע כבר יותר מקצועי, אבל עושה נזק לא קטן.

אם כבר, האמירה הראשונה היא אפילו יותר נאמנה למציאות, מפני שהיא מוסרת את החוויה של הקורא, שכידוע, היא בסופו של דבר סובייקטיבית, ומודה בהיותה כזאת, בעוד שהאמירה השנייה, גם מניחה מראש מי הוא אותו קורא, ומה בדיוק הוא יכול ורוצה לקרוא, וגם לא מוסרת שום מידע רלוונטי על הספר.

הבעיה היא, שבגלל שהמילה "תובעני" מתפרשת אצל הקוראים כדבר שלילי, ובגלל שהיא לא אומרת משהו מהותי על הספר, היא עלולה למנוע מאנשים אחרים מלהתמודד איתו ועם מה שיש לו להציע. כי תובעני הפך להיות שווה ערך ל"לא טוב" (גם על זה צריך לתת את הדעת). זה לא אומר שאי אפשר להגיד על ספר שהוא לא טוב, או מה לא טוב בו, רק שהשימוש במילה הזאת, הוא לא דרך מוצלחת להעביר את המסר.

ולכן, בפעם הבאה כשאתם נתקלים במילה "תובעני" בביקורת על ספר, שאלו את עצמכם, מה היא אומרת באמת, והאם היא לא מעידה יותר על כותב הביקורת מאשר על הספר עצמו.

סיכום שבועי - 7.8.2010

"לצאת מהמאה העשרים" - שירה סתיו כותבת על "לצאת מהמאה העשרים" מאת מישל וולבק. מעניינת האמירה שלו בספר: "הספרות המבריקה ביותר, בעלת כושר ההמצאה הגדול ביותר של התקופה, היא המדע הבדיוני", שאני נוטה להסכים איתה וכוללת בתוכה ריאליזם פנטסטי וסוגות דומות.

"החקירה" - מאת חואן חוסה סאר. עוד ספר שעוסק בסיפור בלשי ובספרות יחד. גם רות אלמוג כתבה עליו לפני כשבועיים ושיבחה אותו.

אמת מבוקרת - מאמר ביקורת (או אולי ביקור)מעניין, על מבקרים למיניהם של ליביריסטאן (דן בורנשטיין).



חדשים ומעניינים:
* תרגום חדש לספר "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" מאת ג'ורג' אורוול. אם כבר להיות עני, עדיף בפריז ובלונדון, ועדיף להיות ג'ורג' אורוול.
* "המדריך למצית בתי כותבים בניו אינגלנד" מאת ברוק קלארק. בגלל השם ובגלל העטיפה החרוכה. ובל נהיה שטחיים, גם הסיפור עצמו עושה רושם מעניין.
* "ג'ולייט - הגרסה העירומה" מאת ניק הורנבי. הנה פוטנציאל לקריאה קלילה אבל לא מטמטמת, למרות שעברו הרבה שנים מאז קראתי ספר שלו, וסביר להניח שהוא יהיה יותר כיף לקריאה באנגלית.

על הספר "כפור" מאת שמעון אדף

"ולפתע, העולם כולו נדמה גם הוא כזה - עמוק לאין שיעור, מלא צפנים וחידות, פיתויים לגילוי שאין לעמוד בפניו. אני מכיר את התחושה. היא קרובה לצער, היא עמידה על הסף." (עמ' 16).

"ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עוונך וחטאתך תכופר" (ישעיהו ו' ז')

כפור, ספרו האחרון לעת עתה של שמעון אדף הוא ספר נפלא בעיני. הוא מצליח לעשות שימוש חכם בכל אחד מהז'אנרים שבו הוא נוגע (רומן בלשי, שירה, פנטסיה), יש לו סגנון וקול ייחודיים, שמעיזים ללכת רחוק עם מה שאפשר לעשות עם מילים, וספרים כאלה הם נדירים בנוף המישורי של הספרות שיוצאת בשנים האחרונות בארץ. אמנם הוא יכול להיראות מאוד מורכב במבט ראשון, שטף האירועים, הציטוטים, הקולות, הוא כמעט מסחרר, אבל בבסיסו, הספר שואל שאלות מאוד פשוטות. מה עושים נוכח מוות, איך להציל ולהינצל, והאם אפשר בכלל. מאוד פשוט.

בספר שתי עלילות מרכזיות שמשתלבות יחד. הן מתרחשות בתל אביב בעוד חמש מאות שנה. על פי חזונו של אדף, תל אביב בזמן הזה היא עיר יהודית אדוקה, שמרנית ומכונסת בתוך עצמה. עולם העבר היהודי קם וחי בעתיד, כבבואה. שם מתגלים בכמה תלמידי ישיבה סימנים למטאמורפוזה. מי שממונה על מציאת תרופה ל"מחלה" המסתורית שתקפה אותם הוא יחזקאל בן גרים, עילוי, גאון בתורה ובמדע. באותו הזמן תעלומה אחרת מתרחשת. משורר מופיע בעיר. אמנות השירה היא אמנות אסורה ונכחדת בעולם המשורטט בספר. מותר לעסוק בה רק למי שעבר הסמכה לפייטנות. לכל אחד אחר, השירה היא סכנה. שתי העלילות נקשרות זו בזו, ומי שמספר את הסיפור כולו הוא דורון אפללו, משורר גם הוא, אבל מתקופה אחרת, מתל אביב אחרת, דומה לזו שאנו מכירים היום.

אפשר להתחיל במה שאפשר לאחוז בו.על עטיפת הספר אישה, לבושה בבגד ים מיושן, קפואה באוויר, באמצע זינוק, שהוא גם אמצע הנפילה. מעליה, שרטוט, שיופיע בהמשך הספר. מנגנון האפמק. מצד אחד מנגנון טכנולוגי שאפשר להבין, אפשר ללמוד, אפשר לבנות אם יש לך את המרכיבים הנכונים. אין דבר יותר מרגיע מתרשים. לכל חלק יש שם, כל דבר נמצא במקומו והכל מתחבר יחד לשלמות שמוכנה למלא את ייעודה. מצד שני – רגע אסתטי טהור, שנוגד את החוקים הפיזיקליים. הזמן נעצר. אין כוח משיכה. אנחנו יכולים רק להתפעל. אנחנו, אלה המונחים על הקרקע, שמסוגלים רק להתבונן למעלה לעבר מה שאנחנו לא יכולים להבין. "נפש-כל-חי משפילה את עיניה למטה, לארץ,/ אך לאדם יצוה להגביה ראשו לשמים,/ לכוכבים ברקיע ישא מבטו ילוד-אשת". ומתחת לשרטוט ולתמונת האישה, שמו של הספר, אותיות לבנות בתוך אליפסה שחורה.

לספר יש בעצם שלושה שמות. השם "כפור" שכתוב על הכריכה, אינו מנוקד. גם לא בדפים הראשונים, ויש שתי אפשרויות לקרוא אותו. האפשרות הראשונה היא לקרוא לו כפור, כמו שמתבקש, "מים שקפאו בקור והפכו שכבה דקיקה של קרח או שלג". כפור מתקשר לסיפור אחר שעומד בבסיס הספר, "מלכת השלג" מאת הנס כריסטיאן אנדרסן. מי שלא מכיר את גרדה וקיי משם – שתיים מהדמויות המרכזיות שבספר - לא יכיר אותם גם כאן. האפשרות השנייה היא לקרוא לו כיפור, (מלשון כפרה) בכתיב חסר. כפור הוא "סליחה, מחילת חטא, ותור על חטא".

השם השלישי, החבוי יותר, הוא זה שמופיע בדף הראשון של הספר, איפה שבדרך כלל מופיע תרגומו הלועזי של שם בעברית. אם היה כתוב שם, למשל, frost, היה השם מאבד מכפילותו והופך חד משמעי. אבל השם שמופיע שם הוא לא תרגומו הפשוט של השם על הכריכה. במקומו מופיעה המילה Nuntia . מילה בלטינית שמשמעותה היא "שליחה, זו שמביאה בשורות". נביאה. השמות משרטטים תמות אפשריות לקריאה בספר. הן גם מתלכדות בהרבה רגעים.

"מעבר לדופן השבירה הזאת של הפרוזה, של אשליית הקולנוע – אבל אני מטעה, אין פה פרוזה, או קולנוע, או שירה, איני כותב כלל, והמילים הללו הן תופעת לוואי של ניסיון שרידה בנפש, בבשר – של הזמן." (עמ' 59)

הספר מנסה לבנות מחדש את השפה מנקודה של אלם. למצוא מילים שלא איבדו את משמעותן, למצוא מילים שעוד יכולות לתת משמעות. השפה נכשלת, כמו שהיא נכשלת כל הזמן מול המציאות. אלחנן בן דימא, שחוקר את הופעת המשורר בעיר, מגמגם. בנה של אחת הדמויות המרכזיות, מירה, הקשורה גם היא אל התעלומה, אינו מצליח להגות מילים כמו שצריך. צדוק, אחד מתלמידי הישיבה שעובר טראנספורמציה, מדבר ומדבר ודבריו נשמעים כנהמה. הספר גם רצוף בשתיקות. בין בני זוג, בין קולגות, דברים אינם נאמרים או נאמרים בחלקם. גם המספר עצמו, דורון אפללו, שהוא כאמור משורר, מודה בחוסר היכולת הבסיסית לספר סיפור. הוא נותן לקוראים להביט דרך עדשת מצלמה, ודרכה מתואר הסיפור, לפחות בהתחלה. כאילו הוא מתנער ממלאכתו, מייעודו. אבל בסופו של דבר השירה היא זו שמאפשרת הישארות, של הנפש, של הזיכרון, של חיים שאחרי.

"המתים אינם נחפזים לתבוע מאיתנו דבר, משום שהם תובעים ללא הרף" (עמ' 125)

רוחות רפאים מאכלסות את הספר. העבר מסרב להישאר במקומו, ומתערב בעתיד. תודעתו של אפללו מסתכסכת ברצף הסיפורי, יוצאת ונכנסת אליו, טורדת אותו. רוחות הרפאים של תל אביב ויפו של ימינו שמתגלגלות לקיומן שבעוד חמש מאות שנה. רוח הרפאים של הלטינית והארמית, שפות (כמעט) מתות שנכנסות לשפת הדיבור ולשפת השירה, ושל טקסטים רחוקים ורבים שצפים בספר. המקרא, המשנה והתלמוד, שלמה אבן גבירול, אובידיוס, אין ספור הדים וציטוטים שנוכחותם כעדות לכוחה של המילה לצלוח את הזמן. כל הטקסטים האלה מכניסים עושר רב לספר, ועבודת הצירוף כאן היא מלאכת אמן שלא הרבה מסוגלים לה. הדרך שבה הקולות מתגלגלים בסיפור, ומתאחדים בו, יוצרת עומק ומרחיבה את גבולותיהם של הסיפור ושל השפה.

בכלל, הספר עוסק בגלגולים. אם אמרתי שאני חושבת שהספר הזה עוסק בהצלה, במילוט, הגילגול הוא דרך אחת להציל. אולי היחידה. מה שהיה הוא לא מה שיהיה, הזמן עובר על הגוף ועל העולם. אבל יש דברים שהם מעבר לזמן. משוררים מתים, אבל שירתם ממשיכה להישמע. הנבואה ניטלה מן הנביאים, אבל היא ניתנת בדרכים אחרות, לאנשים אחרים. אפילו דמויות יכולות להתגלגל. וזה כוחה של הספרות וזה כוחו של הספר הזה, להפוך דבר אחד למשהו אחר, להפוך משהו שאבד למשהו שנמצא, ובכך לעשות מניפולציה על כוחות שאדם לא מסוגל להם.

אבל השאלה החשובה היא, האם אפשר לחיות אחרי כל זה (או עם כל זה). בחיים עצמם, הארציים, המוגבלים. שאינם מעבר לזמן ולבשר. והספר כן מציע אפשרות כזאת. אפשרות זהירה, שהבחירה בה לא מובנת מאליו, לא כזאת שמשנה את הכל ברגע, כמו שמאמנים אותנו לחשוב. יותר כמו תהליך סמוי שמתרחש ברקע - כמו חילוף עונות - לאט לאט, מכוח צו-פנימי, עד שדברים משתנים. וגם בזה יש פלא.

"הוא שר על האביב, רבנו, מירה אומרת, על היופי של האביב, על הרגע שהאביב פורץ, על הרגע שבו אי-אפשר להכחיש שהאביב קיים, אפילו שמעודנו לא חווינו אותו, שוויתרנו עליו, על הדלקה הרכה בתוך העורקים". (עמ' 16)

קל ללכת לאיבוד בספר הזה. ובוודאי יש דרכים נוספות להיכנס אליו ולצאת ממנו. כאן הצעתי את הדרכים שקראו לי.

ציטוט

24 בדצמבר. התבוננתי עכשיו ביתר-עיון במכתבתי ונוכחתי לדעת, שאי אפשר לעשות עליה שום דבר טוב. מגובבים פה דברים רבים כל כך ויש בזה משום אי-סדר בלא יחס נכון ובלא התאמה בין הדברים הבלתי-מסודרים, שבדרך -כלל מאפשרים לשאת את אי-הסדר. אפילו יהא אי-סדר על הבד הירוק כל כמה שיהא, ודאי שזה כך גם באולמי התיאטראות הישנים. אבל זה שממקומות העמידה יציצו בדמות גרם-מעלות מתוך המגירה הפתוחה שמתחת ללזבז-השולחן קובצי עיתונים ישנים, קאטאלוגים, גלויות-נוף, מכתבים, כולם קרועים קצת, פתוחים קצת, מצב לא-מכובד זה מקלקל את הכל. דברים אחדים באולם, ענקיים בשיעור יחסי, מופיעים באופני פעילות שונים ומשונים, כאילו בתיאטרון במקום המיוחד לצופים נתונה רשות לסוחר לסדר את פנקסיו, לנגר להלום בפטישיו, לקצין להניף את חרבו, לכומר לדבר אל הלבבות, למלומד לדבר אל השכל, למדינאי אל חוש האזרחות, לבל יתאפקו האוהבים וכו'. רק על מכתבתי מראת-התגלחת עומדת זקופה, כמות שאדם צריך לה לשם הגילוח. מברשת-הבגדים מונחת על השולחן ומשטח-זיפיה כלפי מעלה, הארנק מונח פתוח למקרה שארצה לשלם, מתוך צרור המפתחות מזדקר מפתח מוכן לעבודה והעניבה עדיין נכרכת מקצתה סביב הצווארון שפשטתי. המגירה שמעל לזו, הפתוחה, שבלזבז, שהמגירות הצדדיות הקטנות, הסגורות, מצירות עליה, אינה אלא מחסן גרוטאות, כאילו היתה הגזוזטרה הנמוכה של האודיטוריום, בעצם המקום הנגלה ביותר של התיאטרון, שמורה לפשוטי-העם, להוללים זקנים, שבהם הזוהמה יוצאת מעט-מעט מבפנים החוצה, ברנשים מגושמים, המשלשלים את רגליהם למטה מעל למעקה הגזוזטרה. משפחות ואתן ילדים רבים כל כך, עד שרק מעיפים עליהם עין, בלי יכולת למנות מספרם, מתקינות פה את זוהמתם של חדרי-ילדים דלים (הריהי כבר קולחת לתוך האולם), באפלת הירכתיים יושבים חולים חשוכי-מרפא, למרבה-המזל אין רואים אותם אלא כשמאירים לשם וכו'. במגירה זו מונחים הניירות, שכבר הייתי זורקם, אילו היה לי סל-ניירות, עפרונות שחודיהם נשברו, קופסת-גפרורים ריקה, אכף-מכתבים מקארלסבאד, סרגל בעל פאה, שחתחתיותה תהא קשה לדרך-המלך, הרבה כפתורי צווארונים, סכיני-גילוח קהות (להללו אין מקום בעולם), פריפות של עניבות, ועוד אכף-ברזל גבד למכתבים. במגירה שמעליה - "

(מתוך יומנים 1910-1913, פרנץ קפקא, עמ' 25-27)

שולחן העבודה כתיאטרון. או כמזבלה. זה די מעודד לדעת שלא רק השולחן שלי נראה כמו בלגן עם ארבע רגליים. יש לי שולחן עבודה גדול, למעשה הוא שולחן אוכל שיכול לשמש משפחה ברוכת ילדים. ואני מוצאת את עצמי על הכורסא, עובדת בזוויות לא הגיוניות, וכמובן מייבאת את הבלגן לשולחן הקפה. ג' אומר שלכל מקום שאני הולכת אני משאירה שובל של דפים וספרים. ואני אומרת, שצריך לזוז, לשנות תנוחה, לשנות מיקום. אחרת זה לא עובד. כשהאמת היא, שאני פשוט לא רוצה לסדר את השולחן. רוב הדברים שאין להם מקום בעולם נמצאים שם.

לגבי היומנים של קפקא, שהוצאת שוקן הוציאה מחדש בשני כרכים. הכרך הראשון, שרק אותו קראתי בינתיים, מעניין ברובו. יש בו טיוטות לסיפורים מוכרים של קפקא, והרבה עיסוק בתיאטרון. (כמו גם הקטע שהבאתי). מי שאהב את "שער החוק", אחד מהסיפורים החידתיים ביותר של קפקא ושבו הרבו לעסוק ולפענח, יגלה שם קטע שבעיניי מאיר את הסיפור באור חדש.