כידוע, בימים אלו מציינים חמש שנים למותה של דליה רביקוביץ. ציונים כאלה מזמינים את מוספי ספרות לפרסם איזה שיר שלא ראה אור, זכרונות של אנשים שהכירו אותה, וזה גם זמן טוב להשיק ספר חדש שכולל את כל שיריה. מה כבר יש להגיד.
אבל כשמופיעה "ביקורת" כזו של יהודה ויזן, אי אפשר שלא להגיב על הדברים.
יהודה ויזן, לקח על עצמו את התפקיד לייתר את דליה רביקוביץ. לדחוק אותה לזרועות של "דודות ספרותיות" ומורות לספרות ולהכריז ש"אל אותן הפסגות השיריות שאליהן העפילה רביקוביץ בספרה הראשון היא [...]לא חזרה עוד". הוא ממשיך ואומר שהיא מעולם לא יצרה "נוסח פואטי עצמאי של ממש". אמירות כאלה מפגינות אך ורק את חוסר הידע וההבנה של ויזן בנוגע ליצירתה של דליה רביקוביץ.
אני מנסה להבין את המהלך (אם אפשר לקרוא לאמירה לא אחראית, לא מגובשת ולא מוסברת כמו זו "מהלך") שנעשה כאן. לשם מה היינו צריכים לקרוא את הדברים האלו? אין בהם הרבה מעבר לנבזיות, הם אינם חכמים או מחכימים ואפילו לא מקוריים במיוחד.
הדברים של ויזן מהדהדים את דבריו של דו מירון בנוגע לשירתה של גולדברג שכתב בשנת 1999. ("האומץ לחולין וקריסתו"). גם שם טען מירון שמלבד ספר השירים הראשון שלה, טבעות עשן, לא הצליחה גולדברג לומר משהו מקורי או מוצלח, ולשמר משהו מאותה "אותנטיות" שמצא בספרה הראשון. מלבד, אולי, שיריה האחרונים, בה הצליחה גולדברג לחזור אל אותם אלמנטים שהפכו לדעתו, את ספרה הראשון למוצלח. אבל כשמירון טוען טענה כזו, הוא גם טורח לבסס אותה ולהסביר אותה, ויש לו את הידע והכישורים להעמיד טענה משמעותית שכזו. לא חייבים להסכים איתה, ניתן לטעון גם אחרת, ניתן לשרטט מהלכים שונים. אבל אי אפשר להביא אמירה כזו בכמה מאות מילים באתר, בלי שום דבר שיתמוך בה ויסביר למה טענות כמו של ויזן הן פחות מגוחכות ופופוליסטיות ממה שהן נשמעות.
ויזן, על דעת עצמו, קובע את "מותה הפואטי" של רביקוביץ אחרי ספר השירה הראשון שלה, "אהבת תפוח הזהב". הוא מתעלם משירים מצויינים שלה שפורסמו לאורך כל שנות יצירתה, ולמורכבות של הקול הפואטי שלה, שאכן השתנה מהספר הראשון שלה. כמו אצל כל משורר, גם הטוב שביניהם, לא כל שיר ושיר הוא יצירת מופת שנחרתת בזיכרון. אבל אי אפשר להגיד שלא היו שיאים פואטיים בכתיבתה מאז אהבת תפוח הזהב או שהיא לא הצליחה ליצור קול ייחודי ומיוחד.
על פי ויזן, רביקוביץ היא "משוררת של מורות לספרות". היא "תמיד 'בובה ממוכנת', תמיד ה'מריונטה'". בכך שהוא בוחר לציין את שני השירים האלה, הידועים והנלמדים ביותר, דוחף את עצמו ויזן, על אף נסיונו להיראות כמי שבועט באמירות המוסכמות, לאמירה מוסכמת כזו. אצל ויזן, רביקוביץ תמיד תהיה אותה בובה, לא כי היא באמת כזו, אלא כי הוא לא טורח להביט, להביט לעומק מעבר למה שלמד, כנראה אצל אותן המורות לספרות, שהוא לועג להן. הוא מתבונן בשיריה בצורה רדודה, והפלא ופלא, מגיע למסקנה ששירתה רדודה אף היא. ויזן כותב על רביקוביץ ש"אין טעם במשורר שאינו מאמין בכוחו הבורא, אין טעם במשורר שאינו מאמין." ואין טעם במשוררת ענקית, אם אין מי שיידע לקרוא אותה.
לא נשארו הרבה משוררים גדולים לבעוט בהם. מספרם הולך ומצטמצם, ובזמנים קשים אלו, בהם צריך ממש לחפש במי עוד אפשר לבעוט, בארונו של עוד איזה משורר ניתן לתקוע מסמר אחרון, לא מפתיע שגם תורה של רביקוביץ הגיע. משוררים מתים הם טרף קל. רק חבל שויזן אפילו לא מכבד את הבעיטה שלו באמירות מבוססות, שבאות מתוך הבנת הפואטיקה של רביקוביץ, ונצמדת לאמירות שטחיות ובנאליות. מה גם, שבניגוד לבועטים גדולים אחרים מההיסטוריה הפואטית החבולה, הביקורת של ויזן לא באה להציע משהו אחר, (אולי) טוב יותר ממה שיש לרביקוביץ להציע. גם לבעוט צריך לדעת.
אני מאחלת אחוז אחד מהכישרון הפואטי ומהידע התרבותי והלשוני שהיה לרביקוביץ לרוב הגדול של המשוררים שכותבים היום שירה. וגם לאלה שכותבים עליה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה