על הספר "כפור" מאת שמעון אדף

"ולפתע, העולם כולו נדמה גם הוא כזה - עמוק לאין שיעור, מלא צפנים וחידות, פיתויים לגילוי שאין לעמוד בפניו. אני מכיר את התחושה. היא קרובה לצער, היא עמידה על הסף." (עמ' 16).

"ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עוונך וחטאתך תכופר" (ישעיהו ו' ז')

כפור, ספרו האחרון לעת עתה של שמעון אדף הוא ספר נפלא בעיני. הוא מצליח לעשות שימוש חכם בכל אחד מהז'אנרים שבו הוא נוגע (רומן בלשי, שירה, פנטסיה), יש לו סגנון וקול ייחודיים, שמעיזים ללכת רחוק עם מה שאפשר לעשות עם מילים, וספרים כאלה הם נדירים בנוף המישורי של הספרות שיוצאת בשנים האחרונות בארץ. אמנם הוא יכול להיראות מאוד מורכב במבט ראשון, שטף האירועים, הציטוטים, הקולות, הוא כמעט מסחרר, אבל בבסיסו, הספר שואל שאלות מאוד פשוטות. מה עושים נוכח מוות, איך להציל ולהינצל, והאם אפשר בכלל. מאוד פשוט.

בספר שתי עלילות מרכזיות שמשתלבות יחד. הן מתרחשות בתל אביב בעוד חמש מאות שנה. על פי חזונו של אדף, תל אביב בזמן הזה היא עיר יהודית אדוקה, שמרנית ומכונסת בתוך עצמה. עולם העבר היהודי קם וחי בעתיד, כבבואה. שם מתגלים בכמה תלמידי ישיבה סימנים למטאמורפוזה. מי שממונה על מציאת תרופה ל"מחלה" המסתורית שתקפה אותם הוא יחזקאל בן גרים, עילוי, גאון בתורה ובמדע. באותו הזמן תעלומה אחרת מתרחשת. משורר מופיע בעיר. אמנות השירה היא אמנות אסורה ונכחדת בעולם המשורטט בספר. מותר לעסוק בה רק למי שעבר הסמכה לפייטנות. לכל אחד אחר, השירה היא סכנה. שתי העלילות נקשרות זו בזו, ומי שמספר את הסיפור כולו הוא דורון אפללו, משורר גם הוא, אבל מתקופה אחרת, מתל אביב אחרת, דומה לזו שאנו מכירים היום.

אפשר להתחיל במה שאפשר לאחוז בו.על עטיפת הספר אישה, לבושה בבגד ים מיושן, קפואה באוויר, באמצע זינוק, שהוא גם אמצע הנפילה. מעליה, שרטוט, שיופיע בהמשך הספר. מנגנון האפמק. מצד אחד מנגנון טכנולוגי שאפשר להבין, אפשר ללמוד, אפשר לבנות אם יש לך את המרכיבים הנכונים. אין דבר יותר מרגיע מתרשים. לכל חלק יש שם, כל דבר נמצא במקומו והכל מתחבר יחד לשלמות שמוכנה למלא את ייעודה. מצד שני – רגע אסתטי טהור, שנוגד את החוקים הפיזיקליים. הזמן נעצר. אין כוח משיכה. אנחנו יכולים רק להתפעל. אנחנו, אלה המונחים על הקרקע, שמסוגלים רק להתבונן למעלה לעבר מה שאנחנו לא יכולים להבין. "נפש-כל-חי משפילה את עיניה למטה, לארץ,/ אך לאדם יצוה להגביה ראשו לשמים,/ לכוכבים ברקיע ישא מבטו ילוד-אשת". ומתחת לשרטוט ולתמונת האישה, שמו של הספר, אותיות לבנות בתוך אליפסה שחורה.

לספר יש בעצם שלושה שמות. השם "כפור" שכתוב על הכריכה, אינו מנוקד. גם לא בדפים הראשונים, ויש שתי אפשרויות לקרוא אותו. האפשרות הראשונה היא לקרוא לו כפור, כמו שמתבקש, "מים שקפאו בקור והפכו שכבה דקיקה של קרח או שלג". כפור מתקשר לסיפור אחר שעומד בבסיס הספר, "מלכת השלג" מאת הנס כריסטיאן אנדרסן. מי שלא מכיר את גרדה וקיי משם – שתיים מהדמויות המרכזיות שבספר - לא יכיר אותם גם כאן. האפשרות השנייה היא לקרוא לו כיפור, (מלשון כפרה) בכתיב חסר. כפור הוא "סליחה, מחילת חטא, ותור על חטא".

השם השלישי, החבוי יותר, הוא זה שמופיע בדף הראשון של הספר, איפה שבדרך כלל מופיע תרגומו הלועזי של שם בעברית. אם היה כתוב שם, למשל, frost, היה השם מאבד מכפילותו והופך חד משמעי. אבל השם שמופיע שם הוא לא תרגומו הפשוט של השם על הכריכה. במקומו מופיעה המילה Nuntia . מילה בלטינית שמשמעותה היא "שליחה, זו שמביאה בשורות". נביאה. השמות משרטטים תמות אפשריות לקריאה בספר. הן גם מתלכדות בהרבה רגעים.

"מעבר לדופן השבירה הזאת של הפרוזה, של אשליית הקולנוע – אבל אני מטעה, אין פה פרוזה, או קולנוע, או שירה, איני כותב כלל, והמילים הללו הן תופעת לוואי של ניסיון שרידה בנפש, בבשר – של הזמן." (עמ' 59)

הספר מנסה לבנות מחדש את השפה מנקודה של אלם. למצוא מילים שלא איבדו את משמעותן, למצוא מילים שעוד יכולות לתת משמעות. השפה נכשלת, כמו שהיא נכשלת כל הזמן מול המציאות. אלחנן בן דימא, שחוקר את הופעת המשורר בעיר, מגמגם. בנה של אחת הדמויות המרכזיות, מירה, הקשורה גם היא אל התעלומה, אינו מצליח להגות מילים כמו שצריך. צדוק, אחד מתלמידי הישיבה שעובר טראנספורמציה, מדבר ומדבר ודבריו נשמעים כנהמה. הספר גם רצוף בשתיקות. בין בני זוג, בין קולגות, דברים אינם נאמרים או נאמרים בחלקם. גם המספר עצמו, דורון אפללו, שהוא כאמור משורר, מודה בחוסר היכולת הבסיסית לספר סיפור. הוא נותן לקוראים להביט דרך עדשת מצלמה, ודרכה מתואר הסיפור, לפחות בהתחלה. כאילו הוא מתנער ממלאכתו, מייעודו. אבל בסופו של דבר השירה היא זו שמאפשרת הישארות, של הנפש, של הזיכרון, של חיים שאחרי.

"המתים אינם נחפזים לתבוע מאיתנו דבר, משום שהם תובעים ללא הרף" (עמ' 125)

רוחות רפאים מאכלסות את הספר. העבר מסרב להישאר במקומו, ומתערב בעתיד. תודעתו של אפללו מסתכסכת ברצף הסיפורי, יוצאת ונכנסת אליו, טורדת אותו. רוחות הרפאים של תל אביב ויפו של ימינו שמתגלגלות לקיומן שבעוד חמש מאות שנה. רוח הרפאים של הלטינית והארמית, שפות (כמעט) מתות שנכנסות לשפת הדיבור ולשפת השירה, ושל טקסטים רחוקים ורבים שצפים בספר. המקרא, המשנה והתלמוד, שלמה אבן גבירול, אובידיוס, אין ספור הדים וציטוטים שנוכחותם כעדות לכוחה של המילה לצלוח את הזמן. כל הטקסטים האלה מכניסים עושר רב לספר, ועבודת הצירוף כאן היא מלאכת אמן שלא הרבה מסוגלים לה. הדרך שבה הקולות מתגלגלים בסיפור, ומתאחדים בו, יוצרת עומק ומרחיבה את גבולותיהם של הסיפור ושל השפה.

בכלל, הספר עוסק בגלגולים. אם אמרתי שאני חושבת שהספר הזה עוסק בהצלה, במילוט, הגילגול הוא דרך אחת להציל. אולי היחידה. מה שהיה הוא לא מה שיהיה, הזמן עובר על הגוף ועל העולם. אבל יש דברים שהם מעבר לזמן. משוררים מתים, אבל שירתם ממשיכה להישמע. הנבואה ניטלה מן הנביאים, אבל היא ניתנת בדרכים אחרות, לאנשים אחרים. אפילו דמויות יכולות להתגלגל. וזה כוחה של הספרות וזה כוחו של הספר הזה, להפוך דבר אחד למשהו אחר, להפוך משהו שאבד למשהו שנמצא, ובכך לעשות מניפולציה על כוחות שאדם לא מסוגל להם.

אבל השאלה החשובה היא, האם אפשר לחיות אחרי כל זה (או עם כל זה). בחיים עצמם, הארציים, המוגבלים. שאינם מעבר לזמן ולבשר. והספר כן מציע אפשרות כזאת. אפשרות זהירה, שהבחירה בה לא מובנת מאליו, לא כזאת שמשנה את הכל ברגע, כמו שמאמנים אותנו לחשוב. יותר כמו תהליך סמוי שמתרחש ברקע - כמו חילוף עונות - לאט לאט, מכוח צו-פנימי, עד שדברים משתנים. וגם בזה יש פלא.

"הוא שר על האביב, רבנו, מירה אומרת, על היופי של האביב, על הרגע שהאביב פורץ, על הרגע שבו אי-אפשר להכחיש שהאביב קיים, אפילו שמעודנו לא חווינו אותו, שוויתרנו עליו, על הדלקה הרכה בתוך העורקים". (עמ' 16)

קל ללכת לאיבוד בספר הזה. ובוודאי יש דרכים נוספות להיכנס אליו ולצאת ממנו. כאן הצעתי את הדרכים שקראו לי.