על התובענות

"קח שירים ואל תקרא

עשה אלימות בספר הזה:

ירק עליו, מעך אותו

בעט אותו, צבוט אותו.

זרוק את הספר הזה לים

לראות אם הוא יודע לשחות.

שים אותו על אש הגז

לראות אם הוא עמיד באש.

מסמר אותו, נסר אותו

לראות אם יש לו התנגדות:

הספר הזה הוא סמרטוט של נייר

ואותיות כמו זבובים, ואילו אתה

סמרטוט בשר, אוכל עפר וזב דמים,

בוהה עליו נים ולא נים."

('קח', שירים 1969-1972, מאיר ויזלטיר, ספרי סימן קריאה)

מילים נכנסות ויוצאות מהאופנה. ומדי פעם אני נתקלת במילה שמופיעה בכל מקום, ולא מצליחה להבין מה היא באמת אומרת. "תובעני" היא מילה שצצה לאחרונה בהרבה ביקורות ספרות שאני קוראת ומעוררת בי אי-נוחות בכל פעם שהיא מופיעה. בדרך כלל, "תובענות" של ספר כלפי הקורא מוצגת באור שלילי. ספר מוצג כ"תובעני מדי" בדרישותיו לקורא, ולכן פוגם בחוויית הקריאה, או שהוא יכול להיות "מצויין על אף תובעניותו", ואז ניתן לסלוח לו על כך.

השימוש במונח "תובעני" לגבי ספר או לגבי ספרות, הוא ריק, נטול מתוכן ולא אחראי. המילה אינה אומרת על הספר דבר, ולא מועילה כהוא זה בהבנת יתרונותיו או חסרונותיו, או בהבנה של חוויית הקריאה. יותר מכל היא מצביעה על בעייתיות באופן שבו קוראים ספרים וכותבים ביקורות בעידן הנוכחי.

אני מכירה אנשים תובעניים, שמהם אני נמנעת במידת האפשר, ובמקרים בהם לא ניתן להימנע, ניתן, כך אומרים, לעשות עבודה פנימית כדי לצמצם את השפעתם עלי, ולפעמים זה עובד. אני מכירה עבודות תובעניות, מסיבות שונות, שאת חלקן אני אשמח לבצע על אף תובענותן, וכאלה שלא אהיה מוכנה לעשות עבור (כמעט) כל סכום שיציעו לי.

אני לא מכירה ספרים "תובעניים". ספר, אינו יכול לתבוע ממך דבר. מדובר בחפץ בגודל אחיד, שיכול להיכנס לכל תיק ממוצע, הוא עשוי דפים, לבנים בדרך כלל ועליהם מוטבעים סימנים, רצוי בשפה אותה מכירים, שכן זה מקל על הקריאה. בשנים האחרונות חלה עלייה ניכרת בתשומת הלב המוענקת לעיצובו החיצוני של הספר, מה שמבטיח שהוא יהיה נעים לעין ומזמין ככל שאפשר. ספרים הם שקטים בדרך כלל, אינם מלכלכים, וניתן לסדר אותם בכל דרך. על מדפים, בערימות, על רצפות, שולחנות, לפי צבע, לפי ז'אנר או לפי סדר כרונולוגי. הם אפילו לא מתנגדים הרבה כשהם נדחפים מתחת למיטה (בטעות) ומתגלים שם לאחר תקופה ארוכה, מקומטים קצת ומלאי אבק. כמו שכתב ויזלטיר, ניתן לעשות הרבה לספר, והוא יקבל את הכל בשתיקה. אפשר אפילו לקרוא בו. ואפשר גם לא. ספר, אינו "תובע" ממך דבר.

גם קריאה היא לא תהליך "תובעני". אני לא מכירה אדם אחד מעל גיל תיכון שקרא ספר בעל כורחו. הקריאה היא תהליך פרטי, וכזה שמאפשר את החופש הגדול ביותר. להציץ לסוף הספר כדי לגלות מי הרוצח. לדלג על שלושה עמודים של תיאורי נוף. להגניב אותו לשירותים כשאף אחד לא בבית. לקרוא שורות ממנו בקול רם, כשרק תחתונים לגופך. להניח אותו ולחזור אליו כמה פעמים שרק תרצה. לקרוא את אותו הספר במשך שנה שלמה או לקרוא אותו בלילה אחד. מה בדיוק תובעני בזה?

בפרפראזה על דברי ג'ון קנדי, אני מציעה לא לשאול מה אתה צריך לעשות עבור הספר, אלא מה הספר יכול לעשות עבורך. ספר יכול רק לתת לך דבר-מה, אם הוא ספר טוב ואם אתה מעוניין לקבל אותו. מה שיש לך לתת לו, הוא לא צריך. אם אתה או את מרגישים שהספר "תובע" מכם משהו, אתם לא עושים את זה נכון.

השימוש במילה "תובענות" ביחס לספרים היא בעייתית בשני מובנים. המובן הראשון הוא שתובענות היא לא משהו שנמצא בספר או בטקסט מסויים, תובענות זה משהו שיכול לחוש מי שקורא בספר, לכן היא לא מספקת שום מידע על הספר עצמו, למרות שבמבט ראשון נראה שכן. המובן השני שיוצא מהמובן הראשון הוא, שהאמירה מניחה שהיא יודעת מיהו הקורא שיחוש את אותה תובענות בקריאה של הספר.

אז למה מתכוונים כשאומרים שספר הוא תובעני מדי? כשמשתמשים במילה "תובעני" נוצר הרושם שהופר כאן הסכם. משתמע מכך שהספר "דורש" יותר ממה שהקורא ביקש. הוא "תובע" ממנו משהו שלקורא אין לתת. לפעמים זה ידע, לפעמים זמן, לפעמים זה יכולת להתמודד עם טקסט מורכב, לפעמים העלילה סבוכה מדי. לפי המידה הזאת, הומרוס הוא תובעני. גם שייקספיר, גם אבן גבירול, גם טי.אס אליוט. כולם נורא תובעניים. מישהו היה כותב ביקורת עליהם ואומר שכתיבתם תובענית מדי לקורא? אפשר לומר לי, אולי, תלוי על איזה קורא את מדברת.

וכאן אנחנו מגיעים לעניין "הקוראים". האמירה שספר הוא "תובעני מדי לקורא", היא בעייתית שכן היא רואה לפניה קורא אוניברסאלי כלשהו. היא לא אומרת משהו על הספר, היא אומרת משהו על הקוראים. איזה קורא רואה המבקר מול עיניו כשהוא טוען שספר מסויים יהיה תובעני מדי עבורו? הרי לא כולנו קוראים אותו דבר ואת אותם דברים. האם אותו קורא הוא זה שיוצר את רשימות רבי המכר? ואז זה אומר שכל ספר שיוצא מהגבולות הרדודים משהו של הספרים שאנו רואים באותן רשימות, הוא בעצם נורא תובעני.

רוב הספרות המוצעת בשנים האחרונות לקוראים היא ספרות שאכן מציעה מעט מאוד לקוראיה. היא ריאליסטית עד כאב, פסיכולוגיסטית עד דמעות, ולא דורשת שום ידע מעבר לזה שנמסר בדרמה הנוכחית שמשודרת עכשיו בערוץ 10. וכן, יש גם מקום לספרים כאלה, הרי אי אפשר לקרוא שפינוזה וניטשה כל היום, וצריך גם להתרענן עם ספר שאפשר לקרוא ביומיים ולשכוח תוך יום. השאלה היא, למה יש מקום לכל כך הרבה כאלה, ומה אנחנו עושים כשאנחנו נתקלים בספר שיש לו מעט יותר להציע. בדגש על המילה להציע. ולמה, ברגע שכבר יש ספר כזה, הצורך הראשון הוא להזהיר את הקוראים מפניו.

הביקורות האלו שדוחות ספרים בגלל "תובענותם הרבה כלפי הקורא" בעצם אומרות, הספר הזה שובר את הנורמה. הוא לא יהיה מה שאתם, הקוראים המדומיינים מצפים לו. הוא לא יעביר לכם אחר צהריים קליל בים, הוא יבקש מכם יותר מדי, ראו הוזהרתם. אולי אזהרה לגיטימית למי שרואה את אותו קורא מול עיניו. אבל היא לא אומרת דבר בעל תוכן על הספר. על למה כדאי לקרוא אותו או למה לא כדאי לקרוא אותו.

אבל אני חושבת שיש כעס, תסכול, ומרמור קל, מתחת לשימוש במילה הזאת. כעס על ספר שעלול להיות גדול ממידת הקורא (והמבקר) או פשוט לא מתאים לו. הודאה פשוטה כמו "לא הצלחתי לסיים אותו", "לא הבנתי את כל הציטוטים שמוזכרים שם", "הייתי צריכה לקרוא כל משפט עשר פעמים וגם אז לא הבנתי", או "לא בא לי עכשיו להיכנס לחמש מאות עמודים על נבכי ההיסטוריה הגרוזינית" הופכת להיות ביקורת על הספר, על משהו שנמצא בטקסט עצמו שהופך את הקריאה ל"תובענית". מבקר לא יכול להביא את עצמו להגיד "לא הבנתי כלום, הספר לא דיבר אליי", כי אז זה פוגם בדמותו כמבקר, סוג של מומחה לספרות, אבל הוא יכול להגיד שהספר תובעני מדי, וכך לצאת מכל העניין בכבוד. "לא אהבתי את הספר" היא לא אמירה ביקורתית, "אובייקטיבית", "הספר הוא תובעני מדי לקורא" נשמע כבר יותר מקצועי, אבל עושה נזק לא קטן.

אם כבר, האמירה הראשונה היא אפילו יותר נאמנה למציאות, מפני שהיא מוסרת את החוויה של הקורא, שכידוע, היא בסופו של דבר סובייקטיבית, ומודה בהיותה כזאת, בעוד שהאמירה השנייה, גם מניחה מראש מי הוא אותו קורא, ומה בדיוק הוא יכול ורוצה לקרוא, וגם לא מוסרת שום מידע רלוונטי על הספר.

הבעיה היא, שבגלל שהמילה "תובעני" מתפרשת אצל הקוראים כדבר שלילי, ובגלל שהיא לא אומרת משהו מהותי על הספר, היא עלולה למנוע מאנשים אחרים מלהתמודד איתו ועם מה שיש לו להציע. כי תובעני הפך להיות שווה ערך ל"לא טוב" (גם על זה צריך לתת את הדעת). זה לא אומר שאי אפשר להגיד על ספר שהוא לא טוב, או מה לא טוב בו, רק שהשימוש במילה הזאת, הוא לא דרך מוצלחת להעביר את המסר.

ולכן, בפעם הבאה כשאתם נתקלים במילה "תובעני" בביקורת על ספר, שאלו את עצמכם, מה היא אומרת באמת, והאם היא לא מעידה יותר על כותב הביקורת מאשר על הספר עצמו.