שום דבר לא באמת הצליח למשוך את תשומת לבי השבוע, אבל בכל זאת, כמה קטעים משעשעים:
אריק גלסנר (מעריב) כותב בנדיבות נדירה למדי על ספרו החדש של דרור דניאל, "מלך הציפורים", ומפתיע בדימוי: "הסגנון פיוטי אך לא כפיוטיות המשולה לקצף קפה המתחזה לקצפת ואינו אלא חלב ממולא באוויר."
שמעון צימר כותב ב"העיר" על חייו כסופר. "סדר יומו של סופר, אפ עוד לא ידעתם, נראה כמו סדר יומו של בטלן מוחלט.
איש עייף ולמוד אכזבות, קמוט מצח, משועמם בדרך כלל, יושב מול צג המחשב (או במקרה שלי מול קלסר עם דפים) ותובע מעצמו להפיק מילים ומשפטים.
אחת לכמה זמן מתבהרות עיניו של האיש והוא מקיש כמה משפטים על המקלדת. ואז קורה הפלא המכונה השראה. האיש אוהב את המשפטים שהוא כתבץ הוא כל כך אוהב אותם שמבטו מתערפל והוא שוקע בהזייה. בהזייתו רוברט דה נירו ודניאל דיי לואיס קוראים את מילותיו באולם קרנגי הול בעוד הקהל ניצב על רגליו נרגש ומוחא לו כף בהתלהבות".
עוד על מיתוס מלאכתו של הכותב כאן.
בימים אלה, שהתחושה שלי היא ששום ספר חשוב או מעניין באמת מתפרסם כאן (מלבד יוצאי דופן, תמיד יש יוצאי דופן), ושחנויות ספרים חדשות עושות לי ריק, חנויות יד שנייה הופכות להרבה יותר מעניינות. ייתרון ראשון הוא שאף פעם אי אפשר לדעת מה אמצא שם. לפעמים אני יוצאת בידיים ריקות, ולפעמים מוסרת את הארנק שלי על כל תכולתו (פלוס השקלים שגירדתי מתחתית התיק שלי), כי יש ספרים שלא משאירים מאחור.
שבוע שעבר היה אחד כזה. בתירוץ תמים (צריכה את "בעלת הארמון" של לאה גולדברג), נכנסתי לחנות שליד הבית שלי. את "בעלת הארמון" לא קניתי באותו יום. אבל לעומת זאת, מצאתי סםר שאני מחפשת כ-15 שנה. "הגיונות" מאת ארתור שופנהאואר. אמא שלי קראה אותו לפני הרבה מאוד זמן. כל הילדות שלי היתה מלווה בפתגמים בהונגרית, ובציטוטים מתוך "הגיונות". לא היה לה עותק ממנו, ואני התחלתי לפחש אחריו. פעם, בגיל 16 מצאתי אותו ב"קדמת עדן", כשהיו עוד ברחוב קינג ג'ורג'. אבל הוא עלה יותר מדי. ועכשיו מצאתי אותו. במצב מצויין, במחיר קצת יותר מהגון, ושמחתי כמו קוף שמצא את הזנב שלו(זה, למשל, פתגם הונגרי). רק חבל שהוא כותב דברים נוראיים על נשים. אפשר לדלג על החלק הזה בספר.
(חיפשתי תמונה של שופנהאואר, ומצאתי קטע אחר שכתבתי לפני כשנתיים עליו. לא זכרתי אותו בכלל. הוא נמצא כאן)
חוץ ממנו מצאתי, את הספר הגדול של אמבר מאת רוג'ר זילאזני באנגלית. קשה לי עם ספרים שאי אפשר לדחוף לתיק ולקחת לכל מקום, אבל כבר מזמן רציתי לקרוא אותו באנגלית דווקא. מצאתי את "אמנות הסיפור" של לאה גולדברג, שכותבת בחוכמה ובידע על הסיפור הקצר. וספר של גרשם שולם על הקבלה. בסך הכל, מרוצה.
אחרי שעבדתי עשר שנים בחנות ספרים, אני תמיד מעדיפה ללכת לחנויות הקטנות אבל גם מחנויות יד שניה קצת נמאס. הכול מאובק מדי והמוכרים מגעילים כאילו הם הכי חכמים בעולם כי הם קוראים ספרים קרועים. יאללה, אני אלך לי לסרטים ואיש לא יגיד לי אם אני חכמה או לא.
השבמחק