24 בדצמבר. התבוננתי עכשיו ביתר-עיון במכתבתי ונוכחתי לדעת, שאי אפשר לעשות עליה שום דבר טוב. מגובבים פה דברים רבים כל כך ויש בזה משום אי-סדר בלא יחס נכון ובלא התאמה בין הדברים הבלתי-מסודרים, שבדרך -כלל מאפשרים לשאת את אי-הסדר. אפילו יהא אי-סדר על הבד הירוק כל כמה שיהא, ודאי שזה כך גם באולמי התיאטראות הישנים. אבל זה שממקומות העמידה יציצו בדמות גרם-מעלות מתוך המגירה הפתוחה שמתחת ללזבז-השולחן קובצי עיתונים ישנים, קאטאלוגים, גלויות-נוף, מכתבים, כולם קרועים קצת, פתוחים קצת, מצב לא-מכובד זה מקלקל את הכל. דברים אחדים באולם, ענקיים בשיעור יחסי, מופיעים באופני פעילות שונים ומשונים, כאילו בתיאטרון במקום המיוחד לצופים נתונה רשות לסוחר לסדר את פנקסיו, לנגר להלום בפטישיו, לקצין להניף את חרבו, לכומר לדבר אל הלבבות, למלומד לדבר אל השכל, למדינאי אל חוש האזרחות, לבל יתאפקו האוהבים וכו'. רק על מכתבתי מראת-התגלחת עומדת זקופה, כמות שאדם צריך לה לשם הגילוח. מברשת-הבגדים מונחת על השולחן ומשטח-זיפיה כלפי מעלה, הארנק מונח פתוח למקרה שארצה לשלם, מתוך צרור המפתחות מזדקר מפתח מוכן לעבודה והעניבה עדיין נכרכת מקצתה סביב הצווארון שפשטתי. המגירה שמעל לזו, הפתוחה, שבלזבז, שהמגירות הצדדיות הקטנות, הסגורות, מצירות עליה, אינה אלא מחסן גרוטאות, כאילו היתה הגזוזטרה הנמוכה של האודיטוריום, בעצם המקום הנגלה ביותר של התיאטרון, שמורה לפשוטי-העם, להוללים זקנים, שבהם הזוהמה יוצאת מעט-מעט מבפנים החוצה, ברנשים מגושמים, המשלשלים את רגליהם למטה מעל למעקה הגזוזטרה. משפחות ואתן ילדים רבים כל כך, עד שרק מעיפים עליהם עין, בלי יכולת למנות מספרם, מתקינות פה את זוהמתם של חדרי-ילדים דלים (הריהי כבר קולחת לתוך האולם), באפלת הירכתיים יושבים חולים חשוכי-מרפא, למרבה-המזל אין רואים אותם אלא כשמאירים לשם וכו'. במגירה זו מונחים הניירות, שכבר הייתי זורקם, אילו היה לי סל-ניירות, עפרונות שחודיהם נשברו, קופסת-גפרורים ריקה, אכף-מכתבים מקארלסבאד, סרגל בעל פאה, שחתחתיותה תהא קשה לדרך-המלך, הרבה כפתורי צווארונים, סכיני-גילוח קהות (להללו אין מקום בעולם), פריפות של עניבות, ועוד אכף-ברזל גבד למכתבים. במגירה שמעליה - "
(מתוך יומנים 1910-1913, פרנץ קפקא, עמ' 25-27)
שולחן העבודה כתיאטרון. או כמזבלה. זה די מעודד לדעת שלא רק השולחן שלי נראה כמו בלגן עם ארבע רגליים. יש לי שולחן עבודה גדול, למעשה הוא שולחן אוכל שיכול לשמש משפחה ברוכת ילדים. ואני מוצאת את עצמי על הכורסא, עובדת בזוויות לא הגיוניות, וכמובן מייבאת את הבלגן לשולחן הקפה. ג' אומר שלכל מקום שאני הולכת אני משאירה שובל של דפים וספרים. ואני אומרת, שצריך לזוז, לשנות תנוחה, לשנות מיקום. אחרת זה לא עובד. כשהאמת היא, שאני פשוט לא רוצה לסדר את השולחן. רוב הדברים שאין להם מקום בעולם נמצאים שם.
לגבי היומנים של קפקא, שהוצאת שוקן הוציאה מחדש בשני כרכים. הכרך הראשון, שרק אותו קראתי בינתיים, מעניין ברובו. יש בו טיוטות לסיפורים מוכרים של קפקא, והרבה עיסוק בתיאטרון. (כמו גם הקטע שהבאתי). מי שאהב את "שער החוק", אחד מהסיפורים החידתיים ביותר של קפקא ושבו הרבו לעסוק ולפענח, יגלה שם קטע שבעיניי מאיר את הסיפור באור חדש.
(מתוך יומנים 1910-1913, פרנץ קפקא, עמ' 25-27)
שולחן העבודה כתיאטרון. או כמזבלה. זה די מעודד לדעת שלא רק השולחן שלי נראה כמו בלגן עם ארבע רגליים. יש לי שולחן עבודה גדול, למעשה הוא שולחן אוכל שיכול לשמש משפחה ברוכת ילדים. ואני מוצאת את עצמי על הכורסא, עובדת בזוויות לא הגיוניות, וכמובן מייבאת את הבלגן לשולחן הקפה. ג' אומר שלכל מקום שאני הולכת אני משאירה שובל של דפים וספרים. ואני אומרת, שצריך לזוז, לשנות תנוחה, לשנות מיקום. אחרת זה לא עובד. כשהאמת היא, שאני פשוט לא רוצה לסדר את השולחן. רוב הדברים שאין להם מקום בעולם נמצאים שם.
לגבי היומנים של קפקא, שהוצאת שוקן הוציאה מחדש בשני כרכים. הכרך הראשון, שרק אותו קראתי בינתיים, מעניין ברובו. יש בו טיוטות לסיפורים מוכרים של קפקא, והרבה עיסוק בתיאטרון. (כמו גם הקטע שהבאתי). מי שאהב את "שער החוק", אחד מהסיפורים החידתיים ביותר של קפקא ושבו הרבו לעסוק ולפענח, יגלה שם קטע שבעיניי מאיר את הסיפור באור חדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה